★★★★★

אני מודה שהופתעתי לטובה. למה כבר אפשר לצפות בהצגה שעוסקת בדמותו ראש הממשלה שנרצח, יצחק רבין, אחרי כל מה שכתבו ואמרו עליו ב-20 השנים האחרונות מאז הרצח? אבל "עשר דקות מהבית" היא הצגה מדממת ומטלטלת על השלום ושברו. המחזה, שכתבה מאיה ערד, בנוי כמו טרגדיה יוונית. הגיבור הטראגי, שגורלו ידוע מראש, הוא ראש הממשלה יצחק רבין, שניצח בכל הקרבות, אבל הפסיד בקרב על השלום.

הגיבורה הטראגית של ההצגה היא מדינת ישראל, שאיבדה מנהיג אנושי, אמין, אמיץ וגם הססן, לא חף משגיאות, שהחזון שלו היה לעשות שלום ולהביא תקווה לעם במקום חזונם של אחרים לפניו ואחריו, לחיות לעד על החרב. כל השוואה בינו לבין הפלקט שניצב היום בראשות המדינה, אינה מקרית.

ההצגה עושה מסע בזמן, מהיום שרבין מונה לראש ממשלה ב-1992 ועד היום, 20 שנה אחרי הרצח. במחזה רבין נקרע בין רצונו בשלום, לאחר שחתם על הסכמי אוסלו עם ערפאת, לבין הטרור שמכה בנו באכזריות. חטיפתו של החייל נחשון וקסמן מלווה את המחזה מתחילתו ועד סופו ומציגה את רבין מתלבט ומתייסר אם לשחרר את מנהיג חמאס אחמד יאסין ומחבלי חמאס אחרים תמורת החייל החטוף.

למרות נטיה למלודרמטיות-יתר וטקסט שטוח, שלקוח מכותרות העיתונים, ההצגה מצליחה לרגש בזכות בימוי יצירתי של שי פיטובסקי ומשחק מאופק ומשכנע של רוב השחקנים. את רבין מגלם ברגישות דב רייזר כשברקע מקהלה של אימהות שכולות, שיושבות לו על המצפון, צורבות את ליבו – וקורעות את לב הצופים. וכמו בטרגדיה יוונית הן מנסות לפקוח את עיני המנהיג, להשיא לו עצות ולחזות את עתידו, את עתידנו ואת עתיד השלום שלא יבוא. ריקי בליך, נעמה ארמון ורזיה ישראלי מרשימות בתור נשות המקהלה.

נתי רביץ מגלם תפקיד לא ברור של "רב היועצים"  לרבין, שהוא גם חוקר שב"כ. מה זה "רב היועצים"? האם "הבימה" ניסו לחסוך בשחקנים? הראל מוראד מגלם היטב איש חמאס שנחקר תחת לחץ פיזי לא מתון במיוחד של "רב היועצים".

אהבתי את איילת רובינסון, שחקנית עם נוכחות וכריזמה, שמגלמת את מרית דנון, מזכירתו של רבין, שהיתה גם מזכירתם הבלתי נלאית של ראשי ממשלה אחרים. אבל רבין, בצניעותו, באנושיותו ובמופנמותו, כך היא מעידה, הרשים אותה יותר מכולם. מי שמרגשים במיוחד הם רותי לנדאו ואהרון אלמוג בתפקיד אסתר ויהודה וקסמן, הוריו של החייל החטוף, שהחמאס מאיים להוציאו להורג. בעיקר אלמוג, שנוגע ללב בתפקיד קטן ואנושי, שגם כתוב ומבוים היטב.

הסוף ידוע מראש, גם של נחשון וקסמן וגם של יצחק רבין וגם של קורבנות אחרים של השלום, שחטף פגיעה אנושה אחרי שלושת הכדורים שרצחו את רבין. גם 20 שנים אחרי הרצח לא יצאנו מהטראומה וההצגה ממחישה זאת היטב.

"עשר דקות מהבית" אינה הצגה קלה כי אין בה חמלה. בסיום, כשנדלקו האורות באולם "הבימה", ראיתי בקהל אנשים שמנגבים את הדמעות. ומתגעגעים. תחושת כבדות היתה בקהל בזמן מחיאות הכפיים לשחקנים וליוצרי ההצגה. ככה זה כשאין הפי-אנד. בשתי מילים: לכו לראות.