לא מעטות הן היצירות של בלזק המכינות את הקורא כבר מכותרתן לאווירה גותית. העור ("עור היחמור"), התמונה ("בית החתול-המשַׂחק-במחבט", "תמונת המופת הנעלמה"),  הנוזל הפלאי ("שיקוי חיי הנצח") –  משמשים עצמים מאגיים אשר מאיצים את התמודדותם של גיבורי היצירות בעלי האהבה העצמית הבלתי מוגבלת עם שרידים של פחד עמוק מכיליון החיים, או גם מכיליון החיים האמנותיים.

את השם הכולל ליצירות אלו  – ספרות גותית – טבע באופן לא מודע המחבר האנגלי וולפול, בן המאה ה-18, שכינה את יצירתו "טירת אוטרנטו – סיפור גותי".  מכאן ואילך היווה השם גג ליצירות של סופרים בני המאה ה-18 כגיתה ("פאוסט") ובני המאה ה-19 כבלזק, אדגר אלן פו ואוסקר ויילד, והוא מְשכן בתוכו  טירות, דיוקנאות ושאר אביזרים בעלי כוח מאגי המבטאים את העניין שהיה לכותביהם במוזר, במוחצן הפראי, במקורי ובדמיוני.

העצם המאגי ברומן, עור היחמור, chagrin, מתייחד בהיותו עור מעובד של בעל-חיים – בדרך-כלל עז או כבש אשר נועד לכריכת ספרים. הכתובת, הרשומה על העור בסנסקריט (אף כי בספר היא כתובה בערבית) בשורות קצרות כשל שיר, ממוענת אל הקורא אותה, ויש בה מסר פתייני, אף כי גם מזהיר: "אם זכית בי, תזכה בכול./ אולם חייך יהיו שייכים לי. זה רצון האלוהים./ משאלותיך תתגשמנה. אך כלכל את מאווייך על פי חייך./  חייך כאן הם. עם כל רצון שלך, אתמעט אני – כמו ימיך./ התרצה בי? אם כן, קחני./ אלוהים ייעתר לך. אמן כן יהי רצון!"

רצון כהיפוכו של כוח רצון

שילוב הרצון האלוהי עם מתן חרות מתעתעת לאדם למילוי משאלותיו, המתגלה בכתובת, אינו מתאים לדתות המונותאיסטיות, התובעות מן האדם מוסר, שהוא בעיקרו רצון המתגבר על  היצר. ואמנם, בלזק מעדיף לשאול מן הדתות המזרחיות הקדמוניות את יסוד הכפילות, המתיר, כביכול, לאדם רצונות מנוגדים המוּנעים על-ידי סוג של הכרח, שהארוס הוא הזרוע המבצעת שלו. (שמו של הגיבור, "רפאל", מעיד אולי על  הקונפליקט בין כוחות: רפאל המלאך, המטוהר מרצון, מצד אחד, ורפאל הצייר הרנסנסי, שביטא את תשוקותיו המעודנות ביצירתו ואת אלו הגולמיות יותר בחייו, מצד שני).

מי שיקרא את המשכו של הרומן בתשומת לב, יבחין שרפאל מספר לחברו, אמיל (דמות רוּסואית המתגלגלת לעולם המהפכות של סוף המאה ה-18 והמאה ה-19 בצרפת), על שלוש שנים קודמות בחייו שבהן הסתגף בחדר צר וכתב את יצירתו: "תיאוריה של הרצון". בשום מקום בספר לא מפורטת התיאוריה עצמה, אך אנו רשאים לדמיין, שהרצון משמש בחיבור בהוראה שבה הוא  בא בכתובת: לא כוח המתגבר על היצר, אלא "רצייה" נטולת כיוון, הניזונה מן החושים. ברור גם, שכשהגיע רפאל אל חנות העתיקות ועמד בפני עור היחמור, הרצון המתעתע, שהוא מין כוח או אנרגיה של השתוקקות, הוא זה העתיד להכניע את חייו.

הזקן בעל חנות העתיקות, אשר, מצד אחד, מציג את עור היחמור בפני רפאל, ומצד שני, מזהיר אותו לבל יתפתה לקנותו, מסביר לו שהרצון והיכולת הינם שני כוחות המכלים את חיי האדם בכלל, ואת חיי החברה הצרפתית בפרט, ורק ההתבוננות המאופקת, הגלובלית, בחיים יכולה להציב גבול בפני הטירוף. אי אפשר שלא לזכור בהקשר זה את שני הסוסים הרתומים למרכבה בדיאלוג האפלטוני "פיידרוס". האחד עקום, כבד גוף, מגושם, צווארו חזק וקצר, אפו שטוח, עורו שחור, עיניו אפורות ומלאות דם, גס רוח ורברבן, בעל אזניים שעירות, ובקושי נעתר לשוט ולדורבן. השני אצילי, זקוף קומה, בנוי לתלפיות, עורו לבן, רודף כבוד אך באיפוק ובבושה, לא זקוק לשוט וקשוב לפקודות ולדברי שכנוע. הרכָּב האפלטוני מתקשה ביותר להתמודד עם הסוס הפראי, ובקושי רב מצליח לרסן אותו.

 התפיסה הבלזקית: יצורים אנושיים יצריים כבעלי חיים

אך התגברות התבונה האפלטונית כמשאלה אוטופית אינה תואמת לגישתו הדיסטופית של בלזק, שאינו מאמין בשינוי טבע האדם. בלזק אינו נרתע מלהעמיד בהמשך הרומן את בעל חנות העתיקות – שהציג בהתחלה את חייו כמסע של ניצחון על התשוקות –  כמי שמשתתף בחגיגה חברתית נוצצת ומצהיר בפני רפאל, שרק בזקנתו המופלגת הבין את ערכם של היצרים. מנגד גם רפאל מכונה על-ידי חבריו "פרא אדם", ומתואר בסוף הרומן על ידי מחברו כמי שהרצון, משמע האנרגיה החייתית שבו, הפך אותו לבעל חיים דורסני וצמא דם.

התכווצות העור הרודני המתרחשת במסתור התת הכרתי אצל רפאל, מצד אחד, והייסורים הנגרמים בעטיה, מצד שני, הם ביטוי לשִׁיבת המאוּיים; שיירים של נפש נרקיסיסטית בלתי מרוסנת – כך על-פי פרויד – שטוב היה להם לו נשארו מודחקים מתביעתה הבלתי מרוסנת של הממשוּת, צפים אל ההכרה. מצב זה, שבו הסֵמל נוטל את מלוא משמעותו של הדבר שהוא בא לסמלו, הוא מצב האופייני בעיקר לחברות קדומות; אך גם אם אנו סבורים שגברנו על האנימיזם של אבות אבותינו, איננו משוכנעים עוד בכך בעמדנו בפני פחד המוות, או כשאנו מפחדים מכיליון כוחותינו הנפשיים, ואורחות החשיבה המוקדמים אורבים לשעת כושר זו.

ואמנם, ההזיה השירית החרותה בעור היחמור מעוררת אצל רפאל רשמים מחייו המוקדמים. חייו נעים בין ממשוּת (הילדות והנערות בהן צריך היה להיעתר לרצון אביו ללמוד משפטים ולהתנזר מחיי חברה) ובין העונג (חיים של התבוללות בהנאות חושיות לא מבוקרות). ובין לבין, בהווה הסיפורי ובעבר הסיפורי כאחד, חותר ברפאל הרצון למות, משמע להתנקם בעצמו על אי הסדר בחייו. מבחינה זו העור המתכווץ והולך הוא אפוא נבואה המגשימה את עצמה. יתכן שההזיה הרשומה בה מבטאת גם את חרדת הכיליון האמנותי של רפאל, המכונה "גאון" פעמים רבות ברומן. בו בזמן יתכן שהחרדה מהתקצרות העור היא גם הפחד המלווה את בלזק עצמו, שהתמודדותו עם שאלת הרצון מוכחת גם בכך שכתב כמאה יצירות (רומנים ונובלות) במשך חייו הקצרים (1850-1799).

לא בכדי אמר המשורר בודליר על דמויותיו של בלזק: "כל הדמויות שלו ניחנות בוויטאליות שהייתה לו. כל דמות של בלזק, אפילו השוער, ניחנה בגאונות. כל דמות דחוסה בכוח רצון. הן כולן בלזק עצמו". לרפאל, ולא רק לו, יש אפוא פני חיה משתוקקת, ובכך הולך בלזק גם אחר הרעיון של חוקרי הטבע בני זמנו, למרק וגול,לפיו מורכבות האדם תלויה במערכת העצבית שלו, ויש קשר קרוב בין מוסריותו לבין עצמיותו הפיזית, מה שמצביע על טבעם הבלתי משתנה של חיי האדם (בלזק העריץ את שפינוזה). וכך, אמנם, אומר אחד מחבריו של רפאל במסיבה המגוחכת לכבוד הקמת מערכת עיתון חדש בארמונו של הבורגני הפושע, טייפר, בהסבירו את גִלגול ההיסטוריה כגלגול חיי אדם: "החרות מולידה אנרכיה, האנרכיה מובילה לעריצות, והעריצות מחזירה את החירות… מעגל קסמים… אדם סבור שהביא דברים עד שלמות, והנה רק הזיז אותם ממקום למקום" (כל זה הוא אומר כשהוא מבקש אספרגוס…).

עם זאת בלזק היה ער לסכנה שבנקיטת עמדה לפיה יש זהות בין האדם והחיה, ומשהחל לבנות את רעיון ה"קומדיה האנושית" (לפי דבריו ב"הקדמה לקומדיה האנושית" הרעיון בא לו כחלום בשנת 1831, השנה שבה כתב את "עור היחמור"), הרחיב את הרעיון של החוקר ביפון על אודות עקרון האיזון, לפיו החיים בסביבה מסוימת מובילים להתפתחות של שרירים מסוימים ולהתנוונותם של אחרים.

ובכל זאת: אנו מושפעים מסביבת חיינו

 וכך, אמנם, מתאר "עור היחמור" את התנוונותם של החיים בבירה פריז, המשפיעה לרעה גם על החיים בפריפריה הכפרית שאליה פורש רפאל באחרית ימיו. במיוחד הרי-גורל לאדם החיים המתרחשים בעידן של תהפוכות שלטוניות: המהפכה הצרפתית; שלטון נפוליון עד 1814; הרסטורציה המונרכית של לואי ה-18 עד 1824 ושל שארל העשירי עד 1830; המונרכיה הבורגנית של לואי פיליפ עד 1848 – כל אלו יצרו מעמד בורגני שאינו בטוח בעצמו, ואינו מתחייב אלא למי שנותן לו בטחון כלכלי. כך, למשל, רסטיניאק, ידידו של רפאל, משחית עצמו בהימורים ומחליט להינשא לאישה עשירה, בינונית בתכונותיה, שאיננו אוהב אותה. והחשוב מכל: שלא כרפאל, רסטיניאק נמנע מלפתח השתוקקות "חייתית" לאישה או לכסף. שליטה עצמית זו מאפשרת לו, וכן גם לפדורה, אישה לה הוא עורך הכרות פטאלית עם רפאל, "להציל" את עצמם מ"עונש" שנשא רפאל בגלל חייו המגלומניים.

בהקדמה ל"קומדיה האנושית" מעיד בלזק על החטיבות השונות שלה. בעוד הראשונה עוסקת בחיים הפוליטיים והשלישית באנטומיה חברתית, הוא מייעד את החטיבה השנייה ללימודים הפילוסופיים. לדבריו, "עור היחמור" הוא הספר הראשון בחטיבה השנייה, המחבר את לימודי המידות הטובות אל הלימודים הפילוסופיים ובו מתוארים "המכניקה החברתית של כל אירוע, וההרס של המחשבה, ושל הרגשות".

 בלזק: "אין דמות בספרַי שאינה נענשת על מידותיה הנלוזות"

 האמנם ניתן לומר שהרומן מכוון ללימוד המידות הטובות? על כך ניתן להשיב בדבריו של בלזק עצמו, ב"הקדמה לקומדיה האנושית", לפיהם אין דמות בספריו שאיננה נענשת על מידותיה הנלוזות. רפאל, גיבור הרומן, שראה עצמו כנירון וכאלכסנדר מוקדון כשמשאלותיו לממון ולהכרה ממומשות, משלם בחייו על ההיתוליות שבה נהג בנפשו. גם הגזירה אותה גזר על עצמו, שלא להשתוקק לדבָר בסוף ימיו כדי שלא לקצר את חייו (אמיל חברו קורא לאדישות זו אנוכיות נתעבת) לא סייעה בידו. הוא מת מוות מכוער. על המוות החייתי שלו כותב בלזק: "רפאל – שיכור מאהבה ראה מול עיניו אלף תצורות של יופי, והן רק העצימו את טירופו. הוא התנפל עליה [על אהובתו פולין] בלהיטות של עוף דורס, קרע את הצעיף, וניסה לקחת אותה בזרועותיו. הנוטה למות חיפש מילים לבטא את התשוקה שחיסלה את כל כוחותיו, אך לא נמצאו בו אלא צלילם חנוקים של חרחורי גסיסה… לבסוף כשלא היה מסוגל עוד להגות שום צליל, נעץ את שיניו בשַׁדה של פולין"…

מראהו הנורא מזכיר את גויותו המכוערת המתה של דוריאן גריי, היפה באדם, אלא שויילד טוב-הלב העניק לנו את התחדשותה של יצירת האמנות הנצחית, תמונתו של דוריאן שצוירה בידי צייר בעל לב, כפיצוי על המוות. בלזק, מי שהקדים בשנים את ויילד והשפיע עליו, מפצה אותנו על שרירותיות חיינו הליצנית רק בסגנונו החי, בשילוב של דיאלוגים, מונולוגים ותיאורים מרהיבים המערבבים ומפרידים לחלופין בין הסופר לבין הדמויות שהוא בורא. תרגומה המופלא של עדה פלדור הוא ערובה לחלחולה של האגדה החכמה אל לב הקוראים.

**

ד"ר רבקה איילון פרסמה עד עתה ארבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "נישומקלה", יצא בהוצאת כרמל בשנת 2013. ספר העיון "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2009. רשימות שלה מתפרסמות בכתבי עת לספרות ולתיאטרון וכן בעיתונים יומיים.