דבר אליי בעציצים

האופרה הישראלית פותחת את העונה בהפקה אוניפורמית ל"נישואי פיגארו" מאת מוצרט בביצוע בית האופרה הלאומי מליטא, המשכן לאמנויות הבמה, 5.11.2015

Print Friendly

."והבאת לי עציץ ירוק מפלסטיק" – שירה הידוע של מרגלית צנעני הלם את רוח המופע שהיה בו הכול חוץ מרוחו הקונדסית של מוצרט. מי שהיטיב לשיר באופרה היו דווקא זמרי המשנה ובראשם הגנן, – הבס הנפלא אגידוס דאוקורדס, המתלונן על עציץ יקר שנפל מהחלון ונשבר – וכך מסגיר את סודו של כרובינו. כמה חבל שהיה לו תפקיד כה קטן.

הנשף בארמון הרוזן - צילום: Martynas Alexa

שלוש שנים לפני פרוץ המהפכה הצרפתית ובעידן בו הקיסר הוא זה שמעניק את האישור הסופי לליברטו יצא ראשון הפמיניסטים, מוצרט, ב"נישואי פיגארו", באומץ רב נגד הזכות הפיאודלית של אדון האחוזה לבעול כל כלה הדרה על אדמתו ערב כלולותיה. ליתר דיוק – המהפכן כאן הוא בומרשה, מחבר המחזה בו בחר מוצרט במכוון. סיפור עלילה שגיבוריו הראשיים הם משרתים – מהפיכה בפני עצמה! להלכה – מדובר כאן בקומדיית מצבים – באופרה בופה אותה עיבד דה פונטה לליברטו קליל. אך מאחר שבמוצרט עסקינן- אמן אחדות הניגודים, אין כאן רק קומדית הפתעות. הדמויות שהוא מצייר הן תמיד בעלות עומק תלת ממדי. כך למשל, סוכנת הבית מרצ'לינה מנסה בתחילת האופרה למנוע את חתונה המשרת פיגארו. בהמשך מסתבר למרבה ההפתעה שהוא בנה האבוד. או הרוזן הקנאי לאשתו ומחזר בו זמנית אחר המשרתת שלה. יש גם יגון נוקב של הרוזנת החשה נבגדת ונטושה, פחד אמיתי של המשרתת סוזנה שמא יצליח הרוזן לממש את זממו וחרדה מציאותית של הרוזן עצמו מהזדקנות (משמעות שמו אלמוויוה היא – נפש חיה). דרמת הניגודים היא "רב שכבתית".

המנצח מרטינס סטאשקוס אצה לו דרכו. ולכן כבר למן הצליל הראשון הייתה הפתיחה "מרוחה" ונטולת ניגודים בעיצוב הדינאמיקה. חסרו הדגשים של סינקופות על הפעמה הבלתי צפויה. אמנם הכינורות פתחו בצליל מאד שירתי וכלי הנשיפה ניגנו בניקיון מרשים – אך ניכר בביצוע "שטוח" זה שהתזמורת היא המובילה את הזמרים ולא להיפך. לא היו מורכבויות, ואף לא חרדות. הכול היה מהיר ואחיד.

למרבה האכזבה, דווקא לקוסטס סמורגינס הבריטון שגילם את פיגארו – היה קול קטן מדי. הוא לא הצליח להעפיל לגבהים והפליג באי ניקיונות. ממשחקה של סוזנה המשרתת נעדר פלפל. היא אמנם שרה בקול ערב לאוזן והאטה קצת בשירת האריות – אבל לא ניכר בה שהיא חרדה מהרוזן, נהנית "לסדר" אותו, או פגועה מחשדותיו של חתנה לעתיד, פיגארו. לכרובינו היה סופרן יפה ומשוחרר, אך היא שרה את האריה הידועה "לא יודעת מה אני מרגישה" כשהיא ממהרת ובולעת את המילים. למורה למוזיקה דון בזיליו היה טנור צרוד מדי. בתו של הגנן, ברברינה, הצליחה לרדת לפיאנו אבל היא שרה בצווחנות ומעל לרגיסטר הטבעי שלה.

סוכנת הבית מרצ'ילינה שיחקה נהדר אך קול האלט שלה לא היה נקי דיו. היחידה שהייתה בעלת קול גדול ומרשים הייתה הרוזנת, הסופרן סנדרה ינושייטה, אך הוויבראטו שלה והדרך בה לחצה על מיתרי קולה – היו חסרי חמלה.

משוחרר היה הבריטון שגילם את תפקיד הרוזן אלמוויוה, אבל קולו לא היה גדול דיו לתפקידו. ואילו כישרון משחקו הדרמטי היה מוטל בספק. מי שהיו נהדרים, כאמור, הם דווקא הזמרים שגילמו את תפקידי המשנה. למגינת הלב, תפקידיהם היו זעירים מדי.

הרעיון של הבמאי הספרדי אמיליו סאחי ליצור במערכה הראשונה חדר בתוך חדר – היה נפלא ומתאים לאווירת המחבואים והמשחקים שהוא סוד קסמה של האופרה הקלילה. גם עיצוב התלבושות היה מרהיב – בעיקר שמלת הכלה. אך מה שהיה בין פרוכת לווילון מלכותי אדום היה סר טעם. תמוה ואנכרוניסטי היה נשף החתונה האמור להתקיים בחצר האחוזה כאשר בנות הכפר מביאות סלי פרחים וביכורים לאדון האחוזה. לנשות הכפר ולקרואים לחתונת המשרתים המתינו כיסאות צחורים הדורים וריקים עם חותם ראשי תיבות מוזהבים של ארמון מלכותי מפואר.

מאכזבת הייתה בעיקר סצנת הגינה – שיאה של אופרת המשחקים והמחבואים המוצרטית. באפילוג משעשע זה מתחפשת הרוזנת לסוזנה, הרוזן מחזר אחריה בלהט, וכך תופסת אותו רעייתו בקלקלתו והוא נאלץ לבקש את סליחתה. תחת עצי גינה ושיחים ביניהם מסתתרים הגיבורים המחופשים הייתה שבכת גדר של ארמון עם איקונות כנסייתיות. מאחורי הסורגים שלו היו "נעולים" הגיבורים. תחת שמיים זרועי כוכבים – היו הרבה עציצים!

עיקר קסמה של האופרה היא אווירת העליצות הקונדסית הגדושה בהפתעות ומשחקי מחבואים כאשר הגיבורה הראשית כאן היא דווקא המשרתת סוזנה. בביצוע זה שהיה אכן מהיר לא בלטו הניגודים בין הנושאים המוזיקאליים המסמלים את הדמויות. רמתם של הסולנים לא תרמה לברק הקונדסות של האופרה.

ניתן היה לצפות שעם מינויו של דניאל אורן למנהל המוזיקאלי של האופרה הישראלית – יוסט הדגש מהצד התיאטראלי-ויזואלי לליהוק וטיב הזמרים. אך דווקא לערב הפתיחה הגיע בית האופרה הליטאי בשלמותו – כולל מנצח, תזמורת, מקהלה וסולנים שלא תמיד ניתן היה להתפעם מרמתם.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוזיקה, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.