"גשר המרגלים" לוקח את הצופים בחזרה לתקופה הפרנואידית של המלחמה הקרה, שבה אנשי הצללים של ארה"ב וברה"מ התנצחו במושגים כמו השמדה גרעינית וקץ האנושות. בעולם אפוף מרגלים זה, אנו פוגשים את רודולף הבל (מארק ריילאנס), סוכן סובייטי שנתפס על ידי האמריקנים והועמד למשפט. בכדי לוודא שמערכת המשפט בארצות הברית תייצג צדק, הוגנות ואיזון, עורך הדין שנבחר להגן עליו הוא ג'יימס ב. דונובן (טום הנקס), אדם משפחתי, צנוע וישר, שלא יודע איזה תיק נפל עליו.

"גשר המרגלים": הנקס בתפקיד שומר הצדק והאידיאליזם

"גשר המרגלים" הוא שיתוף הפעולה החדש בין סטיבן שפילברג והנקס (לאחר "להציל את טוראי ראיין", תפוס אותי אם תוכל", "טרמינל"…) והתסריט, פרי עטם של האחים איתן כהן וג'ואל כהן ("ארץ קשוחה", "בתוך לואין דיוויס").

הסרט נפרש כפיסת בידור היסטורית, שניתן היה לפתחה למיני סדרה מעמיקה יותר בטלוויזיה. עם זאת, כסרט עלילתי הוא מוצג בדרך של תככים ומזימות, תוך ממסך סגנוני של שפילברג, בשילוב השנינות המשעשעת של האחים כהן. התוצאה היא מנה גדושה מלאת טעמים, אם כי התיבול לא ממש מאוזן.

מבחינת הבימוי, קשה לקרוא לסרט כפריצת דרך בקריירה של שפילברג. אם כבר, נראה כי יש כאן עצלות יחסית במאמציו של הבמאי, ונראה כאילו הוא לא הוציא דבר חדש מקופסת ההפתעות שלו, מלבד שימוש חוזר בקומפוזיציות וצילומים מיוחדים, שכבר נצפו ב-"לינקולן" או ב-"מינכן". התוצאה היא שהזרימה בין סצנה לסצנה קטועה ולא אחידה. פער זה מתקשה לשרוף את הזמן בסרט בן שעתיים וחצי כמעט, אשר גורם לצופים לאבד מומנטום, בסיפור שאמור היה להיות דרמה מותחת למדי.

ברמת התסריט, המטוטלת המתמדת בין האידיאליזם המשולהב של שפילברג ליצירת מתח, ובין האקסצנטריות להומור של האחים כהן מצליחה לעכב את כל היבטי הסרט, ולצער הצופים – אף אחד מאלה לא מצטיין מן הרגיל. יש סצנות בולטות שמתאימות לכל אחת מהקטגוריות לעיל (חלק מהנאומים מלהיבים, כמה רגעים באמת מותחים ויש גם שפע של קטעי התלוצצות), אבל שוב – הרגעים הללו לא מצליחים להתגבש למשהו שמרגיש שלם וקבוע.

בניגוד לרוב סרטי הביוגרפיה, "גשר המרגלים" מרגיש כאסופת פרקים שאינם מתחברים, ונעדר החיטוט העמוק ברקע או בדמויות אשר מחזיק את תשומת הלב באופן הדוק. יש כאן הרבה היסטוריה, תפאורה נאה ורקע פוליטי כדי לכסות מחקר אופי אינטימי, אולם עודף הדמויות בסרט מאבד מהמוקד המרכזי. הסרט נתקע איפשהו באמצע, וכך לא מדהים או מותיר אותנו פעורי פה או עם טעם של עוד, רק עובר בלב בלי משמעות או השפעה רבה.

בהיבט המשחק, הנקס הוא שוב ילד טוב אמריקה בתפקיד הראשי (מועמדות לאוסקר וודאית), ומאזן היטב את דמותו של דונובן, שבין עורך דין אידיאלי שלא מסוגל לסגת ובין איש משפחה טוב לב. שחקן התיאטרון הנודע, ריילאנס, בתפקיד אופי שקט וחזק בדמותו של הבל, מגלם את דמות הסוכן הסובייטי כזקן, שקט ובלתי מזיק, בעל תובנה חדה ואופי קר רוח יותר מנזיר טיבטי. רוב הסצנות המשותפות בין השניים מעידים לטובה על השנינות הנהדרת של האחים כהן, ואלו גם החלקים הטובים ביותר בסרט.

הדמויות הנוספות בסרט – לא ממש מעניינות. שמות מפורסמים, כמו אלן אלדה ("מ.א.ש.") ואיימי ראיין ("בירדמן") מעניקים תמיכה גדולה לדמותו של דונובן, ואילו שחקני אופי טובים, כמו דקין מת'יוס ("לינקולן"), סקוט שפרד ("תופעות לוואי"), פיטר מקרובי ("הביקור") ועוד, ממלאים תפקידים זניחים של אוכפי חוק, אנשי משפט או קציני צבא המעורבים בפיסה קטנה של ההיסטוריה. דווקא שחקן העלית מגרמניה, סבסטיאן קוך ("חיים של אחרים", "ספר שחור"), או השחקן הרוסי, מיכאל גורבוי ("למות ביום אחר"), מתבזבזים כדמויות גדולות עם פוטנציאל לא מנוצל.

XXXXX

בסופו של דבר, "גשר המרגלים" הוא תיאטרון היסטורי עמום, שמחוזק קלות בלבד מהכישרון של שפילברג והאחים כהן, וכמובן בזכות המשחק הנהדר של הנקס; אולם הוא אינו סרט שחובה לראותו בבתי הקולנוע, אלא אם אתם חובבי היסטוריה נלהבים. אם אתם מחפשים אחר מותחן טוב או סרט ריגול, אתם עשויים להתאכזב. סביר כי הסרט יהיה מועמד לאוסקר על פרס הסרט הטוב ביותר (פיתיון מושלם בשל השמות המובילים הכרוכים בהפקתו), אך שם זה ייגמר. פיסה היסטורית מעניינת, אך זניחה.