ארבע שנים עובדת מארין לה פן, מנהיגת המפלגה הימנית הקיצונית בצרפת, החזית הלאומית, בנסיון למצב את המפלגה שלה כמפלגת מיינסטרים לגיטימית. בדרך היא נאלצה לסלק כל גורם אפשרי שהפריע לה וזה כולל מאבק משפטי מול אביה , מייסד המפלגה. שלטון ניקולה סרקוזי שהביא בדיעבד לבחירתו של פרנסואה הולנד, שכשל גם הוא ולא רק שלא קיים את הבטחתו לשינוי אלא ביצע בעקביות את מדיניותו של קודמו הגוליסט, כל הללו שיחקו היטב לידיים של מארין לה פן. אחוזי הצבעה שהולכים ויורדים באופן קבוע גם הם הקלו עליה. אבל היעד בהישג יד. בסוף השבוע האחרון כבש הגל הכחול, הימני את רוב הראשויות האזוריות.

צרפת היא מדינה של בחירות, ארבע או חמש סדרות של בחירות מתקיימות כל חמש שנים. הבחירות הכלליות לנשיאות צרפת , הבחירות המקומיות לעיריות ולמחוזות השונים, הבחירות לנציגות באיוחד האירופי והבחירות שנחתו על הצרפתים בסוף השבוע האחרון, הבחירות לראשות האזורים. כל מערכת בחירות שכזו מאפשרת לאזרח הצרפתי להעמיד מראה בפני המפלגות ומדי פעם לזרוק מהשלטון את מי שאכזב אותן. לבחירות האזוריות יש משמעות קצת יותר רלוונטית עם היוודע התוצאות, ומן הסתם ידליקו את כל הנורות האדומות בכל מטות המפלגות בצרפת.

למנהלות האזורים יש כוח המתבטא בעיקר בתקציבים, הם אחראים על תקצוב ארגוני הסיוע למיניהם, ההשכלה הגבוהה (תיכון ואוניברסיטאות) קצבאות ועוד. המצע המוצהר של החזית הלאומית מאיים על דרך החיים הצרפתית על המהגרים, על החילוניות על היות צרפת חלק מהאיחוד האירופי. לא שכל כך פשוט יהיה לבצע, אחרי הכל דיבורים זה לא מספיק, ומארין לה פן תמתין בוודאי לפחות שנה עד לבחירות הכלליות, בטרם תנסה להחיל את מדיניותה, אם בכלל, כדי להוכיח לצרפתים שהשד איננו נורא כל כך , אבל עדיין הפחד קיים.

אבל בטרם יתרחשו כל השינויים על החזית הלאומית לעבור את הסיבוב השני, שיערך בסוף השבוע הקרוב. כדי שהתוצאות הללו ישתנו אחוז ההצבעה יצטרך לגדול משמעותית בהרבה מה-50 אחוז המסכנים, אוכלוסיות המהגרים השונות יצטרכו לתת את קולן וההערכה היא שאחוז ההצבעה בקרב המהגרים למיניהם נמוך במיוחד, די מפתיע כשדווקא גורלם מונח על הכף. אפשרות נוספת אם כי קלושה למדי היא שמפלגות המרכז: הרפובליקנים (בראשות ניקולה סרקוזי) והסוציאליסטים (פרנסואה הולנד) יאחדו שורות ויצאו לקרב ביחד. כאמור סיכוי קלוש.

עד אז הבשורה היא שהחזית הלאומית כבשה את צרפת כמעט ללא קרב אם להסתכל על התוצאות. בניגוד לישראל לא מדובר בגל לאומני אלא בפרקטיקה עצובה שמן הסתם כדאי שהישראלים ילמדו ממנה. סרקוזי נכשל והועף פרנסואה הולנד הבטיח שינוי וניצח, אך… השינוי לא הגיע והפופולריות שלו ושל מפלגתו צנחה כל כך עמוק, שלא רק שברור שהסוציאליסטים לא יראו את ארמון האליזה שנים רבות, סביר להניח שיעבור הרבה זמן עד שיוכלו לשקם את הנזק. מצד שני הצרפתים לא שכחו את נזקי סרקוזי. אי לכך הם ניצבים בקלפיות מול ברירה יחידה "אלו דפקו אותנו ואלו גם כן". והשמאל? השמאל הצרפתי כמו שמאל בכל מדינה אחרת ממשיך לדבר בקלישאות לנהל קמפיינים שמשכנעים את המשוכנעים. הוא תקוע במקום עם מונחים יבשים וחסרי משמעות. הוא אימפוטנט.

התוצאות עצמן: 12 האזורים בצרפת התחלקו בצורה הבאה: שישה לחזית הלאומית ארבעה לאיחוד מפלגות הימין בראשות הרפובליקנים ושניים נותרו בידיים סוציאליסטיות. בצפון באזור שלה זכתה מרין לה פן בעוד שאחייניתה מביסה בדרום גדודים של פוליטיקאים מנוסים ו…מאוסים.

האם יחול שינוי ביום ראשון הקרוב, כולי תקווה אם כי אני מסופק. האדישות הפוליטית אחזה בצרפתים, אין להם אמון בפוליטיקאים ובצדק. מצד שני הסבוסה הנ"ל עלולה לזעזע באופן משמעותי את שני הדינוזאורים ואולי אולי יצמיחו מנהיגים ראויים ו.,.עמוד שדרה שאפשר לסמוך עליו