Skip to content

הקורא ככותב: על "אפשרות של אלימות" לדרור משעני

בקריאה שניה של הספר, נראה כי יש כאן מהלך מתוחכם של משעני; הוא לא רק מכריח את הקורא לחקור בעצמו אלא הופך אותו לחלק מצוות הכתיבה, משתף אותו בהליך הכתיבה של הסיפור
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

את הספר "אפשרות של אלימות" של דרור משעני, הספר השני בסדרת החוקר אברהם אברהם, אפשר לקרוא בשתי קריאות, קריאה מפרגנת וקריאה ביקורתית. מכיוון שגם את הקריאה של הקריאה של הספר יש לעשות בביקורתיות – לא יהיה זה נכון להסתפק ובטח שלא לבחור בקריאה אחת בלבד, ועל כן אזדקק לשתי הקריאות.

"אפשרות של אלימות" מלווה את החקירה שעורך פקד אברהם בעקבות מטען-דמה שהונח בכניסה לגן ילדים. חקירת האירוע, שמסתעפת למספר כיוונים אפשריים, נותנת הצצה לעולמן של גננות שיש חשד שהן מתעללות בילדי וילדות הגן שלהן, וכן פותחת צוהר לעולמם של העובדים הזרים והיחסים המורכבים שביניהם לבין החברה הישראלית.

אלא שהפתח הזה, במקום להתרחב לכדי פתחו של אולם, נותר קטן ומצומצם כפתח קוף של מחט. משעני מזהה סוגיות בוערות בחברה הישראלית, אך לא מצליח לרדת לעומקן ולבחנן ביסודיות, והטיפול בהן נותר שטחי: נישואיה של ג'ני, העובדה הזרה, לחיים שרה, האזרח הישראלי, נותרים בלתי מפוענחים; הוא הדין בהשתלבותם של ילדיהם, עזר ושלום, עם חבריהם ילידי הארץ. כך גם נותר עלום עולמה של חוה כהן הגננת והאופן שבו היא מנהלת את גן הילדים שלה.

לטיפול מעמיק בסוגיות אלו יש משמעות נוכח היומרה של משעני מהספר הקודם, "תיק נעדר", לאתגר את השאלה "מדוע אין ספרות בלשים בעברית". למשעני הייתה הזדמנות להעמיד חקירה בלשית נוסח ישראל, שמתעסקת בסוגיות מרכזיות במציאות הישראלית, אך הזדמנות זו הוחמצה.

כמו בספר הקודם בסדרה, גם בספר הנוכחי דמותו של אבי אברהם נותרת סתומה ובלתי מושכת את העין. תורמת לכך העובדה שאין בספר כמעט ביטוי לחייו הפרטיים של אברהם. נדמה כי תיאור חיי האהבה שלו נעשה כמתוך אילוץ, וכך גם נראית התוצאה: סיפור אהבותיו לא הופך לגורם שמשפיע – מניע או מעכב – העלילה ופרטיו מפוזרים באופן אקראי בספר. שלא כמו פרטי עלילה אחרים שנותרים סתומים, לקווי אופי ייחודיים לדמות הראשית יש משנה חשיבות כאשר מדובר בסדרה של ספרים שמבקשת ללכוד את תשומת לבו של הקורא לאורך תקופה ארוכה, כמו בסדרת הספרים של אברהם אברהם.

זו, כפי שניתן להבין, הקריאה הביקורתית. אולם את "אפשרות של אלימות" אפשר לקרוא קריאה מפרגנת, קריאה נדיבה, קריאה שחוזרת לספר הראשון בסדרה ולשאלות הארס-פואטיות שהוא מעלה.

גם פרקי הספר הנוכחי, כמו בספר הראשון "תיק נעדר", מחולקים לסירוגין, כך שפרק אחד מסופר מנקודת המבט של אברהם, פרק אחד מנקודת המבט של חיים שרה, וחוזר חלילה. חלוקה זו, הגם שהיא לא מנוצלת עד תום, מאפשרת לספר סיפור בשני קולות, כמעין רשומון, כך שכל דמות יכולה להביא את זווית הראיה שלה לאותו אירוע ונוצרים מספר נראטיבים מקבילים.

כך, על הנראטיב המוביל של אברהם אברהם, מוטל צל כבד בדמות הנראטיב של החשוד העיקרי בפרשה. צל זה אינו מוסר עד תום הספר, שכן המניע למעשיו של החשוד, כפי שאברהם רואה זאת, הוא מוזר ביותר. לא מדובר באין-נראטיב מבית מדרשו של אלבר קאמי, אלא בניסיון של אברהם לספר סיפור על החשוד, סיפור שהוא פשוט לא אמין.

בקריאה הראשונה, הקריאה הביקורתית, חשבתי שחוסר האמינות בבניית הסיפור משליך על חוסר האמינות של הדמות הראשית, קרי מדובר ברשלנות בבניית הדמות – וזאת עוד נוכח התרברבותו של אברהם כי הוא מגלה את הפגמים שנעשים בכל סדרות הטלוויזיה המשטריות שהוא צופה בהן.

אולם בקריאה שניה, נראה כי יש כאן מהלך מתוחכם של משעני. מכיוון שיש פערים גדולים בנראטיב של הפקד אברהם, הדבר דוחף את הקורא – שלא לומר כופה עליו – לחקור את הפרשייה בעצמו, לנסות להבין לבד מה המניע של החשוד במעשים והאם הוא באמת האדם שביצע אותם, כלומר לבנות נראטיב משלו. בכך, משעני לא רק מכריח את הקורא לחקור בעצמו אלא הופך אותו לחלק מצוות הכתיבה, משתף אותו בהליך הכתיבה של הסיפור, כתיבה שבסופה אולי יתגבש הספר הבא בסדרה.

אפשרות של אלימות, דרור משעני, הוצאת כתר, 259 עמ', 2013

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן