אמנם יש אפשרות של הרשעת חפים מפשע, אבל גם פגיעה בילד היא פגיעה בחפים מפשע. מאת אבינועם בן זאב
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
ראוי שהוכחת החפות במקרה של פגיעה בילדים תיפול על ההורים ולא על התביעה. אמנם יש אפשרות של הרשעת חפים מפשע, אבל גם פגיעה בילד היא פגיעה בחפים מפשע
מאת אבינועם בן זאב
קשה לדעת מה נאמר בחדרי החקירות של הורי התאומים המטולטלים. מה ההורים אומרים להגנתם ולמה יש אפשרות שלא האבא ולא האימא יואשמו בהריגת הילד ובפגיעה, כנראה חמורה, בילדה. עד שנדע מה קרה שם, אם בכלל נדע, אפשר לדבר על מצב ראוי, שימנע במידה רבה אפשרויות שתינוקות נפגעים והוריהם לא יועמדו לדין.
על פי סעיף 361 לחוק העונשין, אין להשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה. השגחה ראויה מובנת בכך שהיעדרה "מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו". המפר הוראה זו צפוי לעונש מאסר.
סעיפים נוספים בחוק העונשין מגבים את עומק והיקף האחריות המוטלת על ההורים. סעיף 322 המתייחס למי שאחראי על חסרי ישע, קובע ש"יראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של האדם (חסר הישע – א.ב.ז) מחמת שלא קיים את חובתו האמורה". סעיף 323 ממקד את הוראת ההגנה על חסרי ישע ככל שהיא מתייחסת להורים.
ההגדרה הכללית מדי יוצרת אפשרות ללא מעט ספקות שעורכי דין ממולחים
יכולים להעלות במשפט ולהביא בכך לזיכוי הורים שילדם נפגע פגיעה חמורה
בהשוואה למדינות אחרות, גיל חובת השגחה בישראל הוא נמוך (יש מדינות שבתחומים מסוימים, הגיל מטפס בהן אפילו עד 16), ורף הענישה בישראל גבוה במיוחד. בנוסף, בשונה ממדינות מסוימות אחרות, אין בישראל הגדרות ספציפיות לגבי חובת ההשגחה. למשל, האם השארתו של ילד לזמן מה סגור לבדו במקום בטוח היא בבחינת חוסר השגחה?
ההגדרה הכללית מדי יוצרת אפשרות ללא מעט ספקות שעורכי דין ממולחים יכולים להציג בבית משפט וכך להביא לזיכוי כזה או אחר של הורים שילדם נפגע פגיעה חמורה. המצב הזה הוא בעייתי.
מצב ראוי מניח את ההנחה הבאה: אין תאונות בלתי צפויות, אלא על ידי מעורבות של גורם שלישי שאינו בשליטת ההורים, או בשליטתם של מי מטעמם, כמו שמרטפים, סבים וסבתות, גננות ומורים בחוגים. ההנחה הזאת מצמצמת עד למאוד את הספקות בדבר האחריות הפלילית. הילד שלכם נפגע? קודם כל אתם אחראים. אחר כך נראה מי בכל זאת אשם. הצלחתם להוכיח שאחרים אשמים? אתם זכאים. הצלחתם להוכיח מעורבות בלתי נשלטת של גורם שלישי? אתם זכאים. לא הצלחתם? אתם אשמים מעצם היותכם ההורים.
מניחים שהוא יודע מי נהג ברכבו
הורים לא מסוגלים לשמור בעצמם במאת האחוזים על הילד. יש להם גם חיים משלהם, חוץ מזה שיש לילד גם צרכים שהם לא יכולים לספקם בעצמם. אלא שהעברת אחריות בלתי פוסקת, קודם כל בין ההורים ואחר כך בינם לבין מבוגרים אחרים, היא פוטנציאל בלתי נדלה לספקות בדבר האחריות בכל רגע נתון. למשל, מספר גדול של משגיחים יוצר באופן טבעי בעיות סבירות של זיכרון.
אבל, אולי אפשר להיעזר לצורך זה בניסיון האכיפה של עבירות תנועה. למשל, במקרה של עבירת מהירות שנקלטה על ידי מצלמת מהירות, ניתן לזהות את בעל הרכב, אבל לא בהכרח את הנהג. הנטייה לכן היא להטיל את האחריות על בעל הרכב, אלא אם הצליח להוכיח שהוא לא היה נהג. מכל מקום, ההתדיינות במקרה כזה מתנהלת סביב ההנחה שהוא יודע בידי מי הוא מפקיד את רכבו.
ילד קטן אינו מכונית
ועדיין, ילד הוא לא מכונית. הורים צריכים לדעת איפה הוא בכל רגע נתון. מותר לבעל רכב להתייחס אל רכבו בחוסר אכפתיות מסוים ולא לדעת תמיד איפה הרכב שלו, ויש גם מקרים שבעל הרכב קנה את הרכב לילדיו, או למאהבת, וייתכן שאלה מעבירים לשימוש זמני של חבריהם באדישות חסרת אחריות של נעורים. לא חסרות דוגמאות. זה שונה לגבי ילדים. ילד לא מוסרים סתם למישהו אחר, ולא למישהו שאפשר שלא לדעת עליו.
יחד עם זאת, יש מקום לספקות לגבי מי היה אחראי בכל רגע נתון. למשל, בעיות סבירות של זיכרון יכולות להתעורר דווקא כששני ההורים משגיחים יחד על הילד (שזה מצב רווח ביותר). במצב כזה, אין תמיד גבולות ברורים ביניהם מי משגיח בכל רגע נתון. לעתים קרובות, יש לכל אחד מהם סיבה סבירה להאמין שהשני משגיח עכשיו.
ניתן להתגבר על הבעיה בכך שחובת ההוכחה על החפות נופלת על ההורים ולא על התביעה. ההורים לא הצליחו להוכיח את חפותם? הם אשמים בתוצאות.
אני מודע לבעייתיות הכרוכה בכך. יש כאן אפשרות של הרשעה של חפים מפשע. הרי אנשים לא מנהלים, ולא יכולים לנהל, פנקסנות של מה נעשה איתם בכל רגע נתון. מצד שני, גם היפגעות של ילדים היא פגיעה בחפים מפשע. במאזן הזה, יש להעדיף את הילדים. הבאתם לעולם ילד? עליכם להביא בחשבון שלא "קונים" בקלות את בעיות הזיכרון שלכם. בנוסף, בניגוד למה שקרה בזמנו לגבי חובת ההוכחה שהוטלה על חשודים בעבירות בטחוניות, אין לצפות לתביעות סרק נגד הורים חפים מפשע. ילד צריך הרי להיפגע לפני זה.
לגדל ילד זה גם לחיות עם ייסוריי מצפון בלתי פוסקים. לא ייסורי מצפון שבגללם לא נצליח לחיות גם חיים משלנו, אלא ייסוריי מצפון שגורמים לנו לפקוח יותר את העיניים.