Skip to content

הדקדנס של אירופה? על הספר "כניעה" של מישל וולבק

השילוב של הומניזם שאינו יודע גבולות - תרתי משמע - יחד עם תפישה זוחלת של רב-תרבותיות - לא רק שמספח לאירופה קהלים חדשים, אלא שהשלכותיו הן שמה שאירופה תופסת כ"אנושיות" - קהלים אלו מפרשים כחולשה, ככניעה. הוולקאם נתפש כוואקום, כחלל ריק שרק מבקש שימלאו אותו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

צרפת, שנת 2022. על קו הסיום של המרוץ לנשיאות עומדים מועמד מפלגת האחווה המוסלמית, מוחמד בן עבס, ומועמדת הימין הקיצוני, מארין לה-פן. חייו של פרנסואה, פרופסור לספרות באוניברסיטת סורבון, גיבור הספר "כניעה" של מישל וולבק – עומדים להשתנות לבלתי היכר. כיצד הוא יתמודד עם המהפכה שעוברת על צרפת? כיצד הדבר ישפיע על אזרחי צרפת כולה? האם הם יכילו את השינוי? האם יתמרדו? האם יקבלו על עצמם עול מלכות השלטון החדש? והאם זה בכלל רע כל כך?

והאם זה תסריט שהוא כלל אפשרי? הרחקת העלילה לעתיד, לשנת 2022, שבע שנים קדימה מעת כתיבת הספר, בשילוב המציאות המוכרת לנו מן ההווה, סוללת את הדרך להאמין שגם אם היפותזה זו היא על גבול הריאליסטית – התפתחות זו במציאות היא בהחלט אפשרית, שלא מדובר ב"עורבא פרח", בדברים שאין בהם ממש, ובכך היא יוצרת את האפקט הפסימי שהמחבר כמדומני מבקש להעביר. לו הייתה העלילה מתרחשת בהווה ואפילו שנה אחת קדימה; ולחילופין, אילו הסיפור היה מתרחש בעוד מאה או חמשים שנה – העלילה הייתה נתפסת כלא אמינה, הקורא היה מבטל את האמור בספר, מגדירו כ"פנטזיה", כ"מדע בדיוני", או למצער היה אומר שמדובר בנבואת חורבן של רואי שחורות.

משכך, יש דיסוננס מעניין, דיסוננס בריא, בין רוח הנכאים השורה על הספר לבין האפשרות לפעולה שהוא מציע, ואולי אפילו קורא לה. פרנסואה מייצג את הארכיטיפ, ואולי אף הסטריאוטיפ, של החוקר הספוּן במגדל השן של האקדמיה, מטופל במחקריו, שלא מתערב בחיים ולא מבחין שהמציאות בורחת לו מתחת לעיניים. פרנסואה הוא אדם פסימי שנוטה להשקיף על החיים מבלי לנסות ולפעול בתוכם.

היתרון של הקורא על הדמויות בספר הוא שבעוד הן חיות בהווה, הקורא, לעומת זאת, חי בעתיד. הידיעה של הקורא כי ההתפתחות המתוארת בספר עלולה להתרחש בעתיד הנראה לעין – מדרבנת אותו, אם מולדתו חשובה לו והוא אינו חפץ בשינויים אלו, לקום ולעשות מעשה.

על אף שהספר עוסק כולו בצרפת, מדינת ישראל, ארצנו הקטנטונת, מפציעה מפעם לפעם, עם אזכורו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם שמו של מועמד האחווה המוסלמית, מוחמד בן עבס, יותר מרומז לכך. יחד עם זאת, לדעתי תהיה זו טעות לקרוא את הספר מבעד לפריזמה הזו, שכן הוא מצביע, ואולי אף מציע, מהלכים עמוקים, רחבים ודרמטיים הרבה יותר.

מושא מחקרו של פרנסואה הוא הסופר הצרפתי ז'וריס קרל-הויסמנס. הויסמנס היה מראשי זרם הדקדנס בספרות, מונח שמשמעותו שקיעה או ניוון. מונח זה, במשמעות המקורית שלו, בא לתאר את שקיעתה של האימפריה הרומית בשל ניוון מוסרי, אם כי ברבות השנים תיאוריה זו נזנחה במחקר ההיסטורי. החל מהמאה ה-19, תקופת חייו של הויסמנס, המונח הושאל לתיאור התהליך שעוברת החברה האירופית, שסיימה את "התקופה היפה" שלה, והגיעה לשלב הריקבון.

את המעבר של אירופה בין שלב הבשלות לשלב הריקבון, אפשר לקרוא גם בספר "כניעה", רק שבימינו אנו הוא לובש צורה שונה: השילוב של הומניזם שאינו יודע גבולות – תרתי משמע – יחד עם תפישה זוחלת של רב-תרבותיות – לא רק שמספח לאירופה קהלים חדשים, אלא שהשלכותיו הן שמה שאירופה תופסת כ"אנושיות" – קהלים אלו מפרשים כחולשה, ככניעה. הוולקאם נתפש כוואקום, כחלל ריק שרק מבקש שימלאו אותו.

כל המחשבות והשאלות הללו שהספר "כניעה" מעלה, על אף חשיבותן, יוצרות את הרושם כאילו יותר משהיה חשוב לוולבק לספר סיפור, הייתה לו אמירה, מסר, שהוא ביקש להעביר, ואכן העלילה בספר היא חלשה מעט. מן הצד השני, מפצים על העלילה המקרטעת בספר מספר אמרי שפר על הספרות ועל המציאות שכבר קשה מאוד למצוא במקומותינו, שמאירים את פניו של הספר ולכן גם את פניו של הקורא.

תורם לכך גם תרגומה הנפלא של עמית רוטברד. אחת החולשות המרכזיות של ספרים מתורגמים הוא השטחה – לעתים מבלי משים – של כל כפלי הלשון והניואנסים הצורניים שהסופר פיזר בשפת המקור, השטחה שיש בה לטעמי מעט זלזול בקורא. תרגומה של רוטברד, לעומת זאת, מצליח לשמר במידה יפה את שפת המקור ובכך לכבד את הקורא.

כניעה, מישל וולבק, מצרפתית: עמית רוטברד, הוצאת בבל, 2015, 279 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן