★★★★★

תיאטרון הבימה יורד אל העם ומעלה את "ז'קו", מחזה מקורי, שעוסק במעמד הפועלים הדפוק, בניצול החלש ובחזירות האנושית. בכך התיאטרון הלאומי עושה "וי" – וממלא את המשבצת החברתית שהוא מחויב לה.

ז'קו הוא פועל פשוט וחסר מזל, מסור וישר, אחד מ"השקופים", שבסך הכל רוצה להתפרנס בכבוד ולחיות חיים שקטים. אבל יום אחד עולמו חרב עליו: מפוטר מהמפעל, נרמס ומושפל על כל מי שמסביבו. בעל המפעל מתעלל בו, אמא שלו ממררת לו את החיים ואשתו הנודניקית נכנסת להיריון מהחבר הכי טוב שלו, יו"ר הוועד במפעל. זה לא הכל: היא באה בטענות לבעלה, שהוא מובטל. חוצפנית שכזו.

ז'קו האומלל, מה נשאר לו לעשות? הוא מבקש את נפשו למות – ומתאבד. גם זה לא הולך לו בקלות. בשמיים לא רוצים אותו, בגלל איזו ביורוקרטיה, ובועטים אותו חזרה לחיים. ואז הוא אוזר כוח ויוצא למסע נקמה בכל אלה שפגעו והתעללו בו. מנחה מלוקק של תוכנית אירוח בטלוויזיה עט על המציאה – ומנצל את מצבו הטראגי של ז'קו כדי לסחוט עוד רייטינג. בסרט הזה כבר היינו.

המחזאי אילן חצור מנסה, באמצעות ז'קו שלו, לומר משהו על משמעות הקיום ועל הקלות הבלתי נסבלת של הרוע האנושי. אבל יוצא לו מחזה פשטני ולעיתים מביך. אגב, זו הפעם השניה שהמחזה מועלה על הבמה. גרסה ראשונה הועלתה ב-1998 בתיאטרון בית לסין, בבימויו של מיקי גורביץ' עם משה איבגי בתפקיד הראשי.

"ז'קו" מוגדרת בתוכניה כ"קומדיה חברתית". חברתית – אולי, קומדיה – בקושי. במקרה הטוב – קומדיה טראגית. הבימוי של איציק ויינגרטן מצליח אומנם להנפיק פה ושם כמה רגעים משעשעים ונוגעים ללב, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק הצגה שלמה.

האכזבה הגדולה שלי היא יעקב כהן, קומיקאי מעולה, שהולך לאיבוד בתוך ים של קלישאות. כהן נעלם בתוך הבמה הגדולה של אולם רובינא, על רקע תפאורה מסורבלת. הטקסט ששם חצור בפיו הוא חסר השראה. מצד שני ליעקב כהן יש קסם אישי רב, שכובש את הקהל ולא משנה באיזו הצגה יופיע. הקסם הזה עובד גם כאן, באופן חלקי, כשהוא מגלם את ז'קו. תחשבו מה היה קורה אם היה לו מחזה טוב לנגוס בו. רבקה גור, בתפקיד אמו הנרגנית של ז'קו, נוגעת ללב ומשעשעת, וגם לעמי סמולרצ'יק יש רגעים טובים. כל השאר, לצערי, מגלמים דמויות מקרטון.

הכוונה של "הבימה" להעלות מחזה חברתי היא נכונה וחשובה, אבל  ז'קו היא הצגה בינונית ולא ממש מעניינת, ועדיף שלא היתה עולה שוב על הבמה.