★★★★★

מה קורה כאשר שיקסע אמריקאית ממוצא גרמני, מגיעה למשפחה יהודית, שחיה בדירה צפופה בניו יורק? את התשובה אפשר לקבל בהצגה "יהודים רעים" בתיאטרון הקאמרי. קשה להיות יהודי ועוד יותר קשה להיות לא יהודי במשפחה יהודית עצבנית. משפחה, שבה כל אחד ממרר לאחר את החיים, כמו שרק יהודים יודעים לעשות. ואם זה לא מספיק, אז הם גם רבים על ירושה.

המצבים הקומיים מאפשרים למחזאי ג'ושוע הרמון לגעת בנושאים יותר רציניים כמו – מיהו יהודי, נישואי תערובת, דור שלישי לשואה, שימור הזהות התרבותית ואיפה מדינת ישראל בסיפור הזה. למה "יהודים רעים"? לא ממש הבנתי. אולי כדי להראות איך אנחנו נראים בעיני אחרים. אני מודה שבמהלך ההצגה חשבתי על וודי אלן, יהודי מכובד, שהיה עושה מטעמים מסיפור כזה.

מצד אחד נושא רציני, שראוי להתייחסות רחבה מעמיקה; מצד שני, כמה אפשר להעמיק במחזה, שאמור לספק אקשן ולא רק דיון פילוסופי. אצל צ'כוב המצב הקיומי של הדמויות והיחסים ביניהן מקבלים משמעות עמוקה, בכל משפט מקופלים חיבוטי נפש, רגשות ומחשבות. אצל ג'ושוע הרמון הסיטואציות נראות מאולצות והדיאלוגים צפויים בדרך כלל. אבל "יהודים" זה נושא חם עכשיו ומה יותר פשוט מאשר לייבא הצגה מצליחה מברודוויי?

הבמאי עמרי ניצן ניסה להוציא את המקסימום מהטקסט הלא מבריק באמצעות עבודה מוקפדת עם השחקנים על הדמויות, בשילוב כלים בימתיים, שלא מותירים רגע דל בהצגה. השחקנים שונאים ואוהבים, רבים ומתפייסים, ולפעמים זה מצחיק.

אולה שור סלקטר היא קלפטע נודניקית ומשעשעת, ומבחינות רבות מחזיקה את ההצגה. יובל סגל הוא בדיוק ההיפך ממנה – שקט ומופנם, וכמעט לא מדבר בהצגה. אודי רוטשילד נפוח מרוב חשיבות עצמית ומעצבן כהלכה. הייתי אמור להבין שמאחורי החזות המוחצנת מסתתר גבר רגיש ופגוע. אהבתי במיוחד את דנה מיינרט, בתפקיד צנוע של הבלונדינית הסקסית, שמעוררת הזדהות וחמלה. יש לציין את עבודת הצוות הטובה של כל הארבעה ואת האנרגיה הטובה שזורמת מהבמה.

ג'ושוע הרמון צריך להודות לשחקנים ולבמאי, ששידרגו את המחזה שלו והוציאו ממנו את המיטב בתנאים הקיימים. "יהודים רעים", לא הצגה רעה, אבל גם לא מלהיבה במיוחד.