רבים מרגישים בימים אלו שמשהו חדש מתרחש בתודעתם הפרטית. אותה התעוררות נותנת אותותיה גם בתודעה האנושית הקולקטיבית. אנו עומדים מול עובדה מרגשת: התודעה האנושית עוברת התבגרות.

על פניו נראה שאנו, בני האנוש, הננו ישויות בודדות, המתפתחות בנפרד זו מזו. אך לא כך הוא הדבר. מעבר להיותנו יצורים נפרדים אנו גם ישות אחת קולקטיבית – הישות האנושית. לישות זו יש תודעה, ותודעה זו, היא פרט מתודעה גדולה יותר, קוסמית.

הישות האנושית, היא ישות מתפתחת, ובימים אלו היא עוברת טרנספורמציה אדירה – מתודעת "התינוק התלותי", לתודעת "הבוגר העצמאי".

תודעת "התינוק התלותי" גורמת לנו לחשוב, להתבטא ולפעול מתוך חוויה מפוחדת תדיר. בכל תינוק קיימת הבנה אינסטינקטיבית עמוקה שהוא חייב לשרוד פיזית. יחד עם זאת, התינוק יודע שהוא חסר אונים. הוא חווה שאין לו כל יכולת לדאוג לצרכיו. הוא חווה שהוא תלוי בסובבים אותו במאת האחוזים. באופן ראשוני לתינוק ברור לחלוטין, שללא עזרתם של הוריו, או מאמציו, הוא ימות. התינוק יודע בכל רמ"ח אבריו שכדי לשרוד עליו להיעתר לתנאים החיצוניים המוכתבים לו, וכך, האמיתות של הסמכויות, המעניקות לו חסות, הופכות להיות נר לרגליו. התינוק תופש את הוריו כמעניקיי חיים, ובתור שכאלו הוא מבטל בפניהם את עצמיותו הראשונית וקובר אותה בתוכו. הוא מאמין שהוא צריך לרָצות את מיטיביו, ולגרום להם לרצות בו. לשם כך הוא לומד אותם היטב ומאמץ את צרכיהם, כאילו היו צרכיו שלו.

פחד התינוק מפני מותו מנהל את כל בחירותיו כל ימי ינקותו. אך התבוננות מעמיקה בתודעה האנושית מגלה שמצב זה אינו חולף. למגינת לבנו, כולנו, גם בבגרותנו ואף בזקנותנו חיים את תודעת התינוק. אנו מאמינים שללא אהבה מגורם חיצוני נמות. מתוך כך, אנו עובדים שעות נוספות, יומם וליל כדי להוכיח שאנו ראויים לאהבה. אנו מאמינים שאם נעשה את המצופה מאתנו, יתנו לנו חסות. יעניקו לנו מקום והגנה. יתנו לנו אשרה קיומית. כל יום ויום אנחנו עושים פעולות, לא מודעות, שמקורן בפחדו של התינוק השוכן במעמקיי תודעתנו. אנו פועלים מתוך פחדיו, שמא יושלך מן החברה אנושית, ויורחק מחסותו של כוח נעלם שאחראי על חייו. פחד זה הופך אותנו לשתקנים, לצייתנים, לחביבי הקהל, לחסרי דעה, לחוששי ביטוי, ולמוכיחים השכם והערב שאנו טובים – ושאיננו בני חטא. רבים מאתנו, בני האנוש, מבלי שאנו מודעים כלל לעובדת היותנו תינוקות מפוחדים, הופכים להיות שומרי מצוות, עובדי אב עליון. במקביל, את החלקים החיים בנו, אותם אנו מגדירים כחלקים המסכנים את המשך קיומנו החברתי, אנו שולחים לכלא בתוכנו. גופנו מלא בחדרי צינוק מאובטחים, אליהם אין לנו גישה.

יותר מן הגבר, חיה האישה תחת חוויה זו כל ימי חייה. בגלל היותה היולדת, האישה חווה בתודעתה תמיד את אחריותה להישרדות האנושית. קיום המין האנושי תלוי בה, ותודעה זו שולטת במערכת העצבים שלה. האישה ידעה מאז ומעולם, בתוך תוכה (ברחם שלה) שהיא שליחה של ההישרדות האנושית ולכן אסור לה בשום אופן להיזרק מהמחנה. אסור לה להיות מגורשת, מנודה, לא רצויה. אסור לה להיות רעה ולחטוא, ולכן כל דבר קטנטן שהיא עושה, שנובע מתוך חשיבה עצמית ועצמאית, ולא מתוך חשיבה חברתית/משפחתית, מורגש אצלה כמרד, כחטא, כאופציה להיות מגורשת אל מחוץ למחנה – ולכן, כאסור.

האישה תמיד האמינה בכל לבבה, שרצונה ללדת נבע מתוך תוכה האישי, אך בעצם היא ילדה בעיצבון (כמסופר בפרק ג' בבראשית). רצונה להיות אדם חברתי, וללדת ולגדל את ילדיה כבני החברה, הכריח אותה לכלוא בה את תשוקותיה וכישרונותיה כאדם אינדיבידואלי המבקש ביטוי ייחודי. ולא מפני שאין לה זמן או כוחות להיות גם אם וגם עצמה. אלא מפני שהאישה, החיה תחת השפעת תודעת התינוק התלותי, מאמינה, שאם היא רוצה להיות בת החברה, אסור לה להיות היא.

לאישה, עוד היום, בתקופה המודרנית, קשה לרצות את רצונותיה הפרטיים. פעמים רבות היא אפילו אינה יודעת מה היא רוצה כישות נפרדת עצמאית, עד כדי כך היא כלאה בתוכה את עצמיותה. במידה והיא כן יודעת מי היא, היא חווה אימה כשהיא מנסה לשחרר את עצמיותה מן הצינוק ולהביא את רצונותיה האמיתיים לכדי מימוש. האישה היא שפחתו הנרצעת של אל ההישרדות, והיא נמקה תחת חוויית עבדות זו.

תודעה חדשה נובטת

בימים אלו התודעה האנושית הקולקטיבית מקבלת שדרים חדשים. הפלנטה שלנו, משדרת בעוצמה אדירה שאין בכוחה יותר להאכיל אותנו. שכמות הילודה חייבת לרדת במהירות. בגלל שהנשים מטבען המולד, מקושרות יותר מן הגברים לשדרי התודעה, והן מצייתות מעצם טבען הקשוב לתודעות העמוקות – האנושיות הקולקטיביות, הפלנטריות, והקוסמיות – הן מתחילות לחוות חוויה חדשה לחלוטין. בימים אלו ממש הנשים מרגישות שהן יכולות להרשות לעצמן "לחטוא" ולחשוב מחשבות אינדיבידואליות. נולדה בהן רשות לבטא רצונות עצמיים, שאינם נובעים מן הרצונות הוולדניים בלבד. היום החברה האנושית כבר אינה מאוימת הישרדותית מחוסר ילודה, אלא להיפך, מעודף ילודה, לכן הנשים חוות צורך עז להעניק לחברה משהו חדש. משהו בשל בוגר ואינטליגנטי. הן רוצות לכוון את החברה האנושית למקום חדש, בו היא מעולם לא הייתה, והן מחפשות בתוך עצמן בימים אלו אמיתות תודעתיות, שטמונות בן. אמיתות שמחכות לנביטה, כזרעים.

האישה בתקופתנו הופכת מאישה, שתודעת "עיצבון ההולדה" אשר כפתה עליה תפישה עצמית נחותה והתנהגות מרוסנת ופשרנית, לאישה הבטוחה בעצמה, אשר כישוריה כיוצרת אהבה, קרבה, כנות ושמחה יבואו לידי ביטוי בעוצמה גדולה. האישה המשוחררת מן ההכרח לשאת חן בעיניי החברה, בשם הישרדות הגזע, מתחילה לבטא את עצמיותה. היא משתחררת מתודעת "התינוק התלותי". היא מתבגרת ומבגרת את כל האנושות.

המהפכה הפמיניסטית גרמה לכך שהאישה למדה במהירות שלא תיאמן, את הילכות העולם הגברי. הנשים מצטיינות היום בכל תחום שהוא – אך הן עדיין לא תורמות לחברה את יכולותיהן האמתיות. כרגע הן מבטאות מתוכן את כישרונותיהן במסגרת השפה והיעדים הגבריים. האמנות, המדע, הרפואה, הטכנולוגיה, השלטון וכל שאר שטחי החיים שלנו, כולם חושבים, מדברים ומתנהלים בשפה גברית. השפה הנשית מעולם עוד לא דוברה, והדרך בה האישה רוצה להוביל את החברה, עוד לא הוגדרה בפועל.

האישה עדיין לא מאמינה בכוחה לשנות את החברה ולהובילה למקום חדש לגמרי, והפחדים שבה עדיין פועלים את פעולתם. יחד עם זאת, ולמרות החשש נשים רבות מעזות ויוצאות לדרך. השפה הנשית, שפת האהבה והחיבור, אינה מוכרת לאנושות, ובימים אלו, אנו חווים את  הנביטה של אלו. בעתיד הקרוב, לא יהיה תחום אחד בחיינו, שלא תחדור בו התודעה הנשית הבוגרת, ותשנה אותו. השחרור מן הפחד הנשי להתבטא יוביל את התודעה האנושית למצב חדש לגמרי. טבעי הדבר שחלק  מדתות העולם מגיעות היום לקיצוניות מטורפת. שהרי זה מובן מאליו, שמול ההתגלות העוצמתית של הנשיות הבוגרת בעולם, מתעוררת דתיות חשוכה, שמתאווה לכלותה.

ואסיים בנימה אישית,
לכולנו, הנשים היקרות העושות במלאכה:
אין ספק שהתקופה אינה פשוטה, והחוויות הפנימיות אינן קלות כלל וכלל.
השינוי התודעתי דרשני, מטלטל ורב עוצמה.
נבורך כולנו על אומץ ליבנו.

אירי ישראלי-רושין

לספרים של המחברת

למאמרים קודמים