Skip to content

פוקו בשירות מדינת ישראל: על הספר "לפקח ולהעניש" למישל פוקו

כאשר השופט ג'ובראן מצטט מ"לפקח ולהעניש", הוא הופך את הטקסט של פוקו מעוד טקסט ביקורתי שכתב אדם מלומד - כמו שאומרים ביידיש: "אוטר גזוכט", "אז הוא אמר" - לטקסט בעל מעמד נורמטיבי, לטקסט שיש לו כוח כופה - לפסק הדין של השופט ג'ובראן יש השפעה עצומה על חייהם וחירותם של עשרות ומאות אלפי ישראלים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

במרכז הספר "לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר" של מישל פוקו, עומדת השאלה הבאה: איך בתי הסוהר הפכו להיות הדרך הכמעט יחידה של ארגון הכוח להעניש? איך שיטת ענישה זו גברה בדרך על העינויים או הוצאות להורג, קרי שיטת הענישה שמפגינה בטקסיות את כוחו הריבוני של המלך – פוקו מוכיח שהדעה הרואה במעבר לבתי הסוהר כצעד הומאני היא שגויה ואינה עומדת במבחן המציאות – או על שיטת הענישה של המשפטנים הרפורמטורים, הרואה בנאשמים סובייקטים של החוק, קרי נשאים של החוק במובן זה שהענשתם היא שיעור חברתי, בבחינת "ככה יעשה לאיש אשר יפגע בחברה באמצעות הפרת החוק"?

ואם הדברים היו נכונים בשלהי המאה השמונה-עשרה, הם מקבלים משנה תוקף בשלהי המאה העשרים ובפתח המאה העשרים ואחת, שכן במהלך העתים, כפי שמציין פוקו, "בית הסוהר, בממשותו ובהשפעותיו הגלויות לעין, הוקע מיד ככישלון הגדול של המשפט הפלילי". פוקו מונה בהרחבה את פגמי בתי הסוהר, תוך שהוא מגבה את אמירותיו בנתונים עובדתיים: בתי הסוהר אינם מורידים את שיעור הפשיעה, ואולי אפילו מעלים אותו; המאסר מחולל עבריינות חוזרת – לאחר שאדם יוצא מבית הסוהר יש לו סיכוי רב יותר לחזור אליו; בית הסוהר מעודד את התארגנותו של חוג עבריינים, והוא משמש למעשה מוסד חניכה לעבריינים צעירים; ולבסוף, בית הסוהר מייצר בעקיפין עבריינים בהשליכו את משפחת האסיר למצוקה. "יודעים את כל נזקי בית הסוהר, ושהוא אולי מסוכן ולפחות בלתי מועיל", מסכם פוקו, "ובכל זאת לא 'רואים' במה אפשר להחליפו. הוא הפתרון המתועב שאין יודעים לחסוך אותו".

התשובה לכך, לפי פוקו, מורכבת מכמה רבדים. לתפיסתו אין לראות את בית הסוהר כמוסד ייחודי אלא כחלק מרשת של מוסדות המאפיינת את החברה המודרנית – יחד עם בתי הספר, בתי החולים והמערכת הצבאית – שתפקידם לשלוט באדם, לפקח עליו, לבקר אותו, או בקיצור למשמע אותו ולנרמל אותו, לייצר חברה המבוססת על סובייקטים צייתנים ונאמנים לריבון. בתי הסוהר אינם שונים ממוסדות חברתיים אחרים באופן מהותי או איכותי, כי אם באופן כמותי: הם פועלים תוך הפעלת כוח קיצוני ותחת אצטלה של שיקום וטיפול העבריין.

*

השפה החדשה שפוקו בורא גורמת לחוויית הקריאה להיות חוויה אמביוולנטית: מחד, יש בשפה האסתטית שלו משהו מן המבריק, דבר שהופך את הקריאה בספר להנאה צרופה. גם אם לא מקבלים את התזה של פוקו ככתבה וכלשונה, משובצות בספר תובנות מרתקות על החברה ועל המודרניות, על המשפט ועל הענישה.

אך מאידך, מכיוון שפוקו יוצר שפה חדשה, מכיוון שהוא יוצר שיח חדש – וכידוע, שיח הוא מושג פוקויאני – הוא יהיה הראשון להסכים שיש בכינון השפה, ביצירת הידע בעקבות כינון השפה – משהו כוחני מאוד, שמדיר, או מדיר חלקית, את כל מי שלא בקיא בנבכי השפה והופך את כל סוכני השיח הפוקויאני לאליטה בפני עצמה, שקשה להבין אותה וקשה להתווכח איתה. גם אם השיח הפוקויאני אינו מתכוון להיות חלק מן המשוואה "ידע-כוח", לא ניתן להשתחרר מן הרושם שהוא כך הלכה למעשה.

*

במהלך הקריאה של "לפקח ולהעניש", הדהדו בראשי שני טקסטים משפטיים שנכתבו בישראל בראשית המאה העשרים ואחת: הראשון הוא הדו"ח שכתבה הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר, והתפרסם בנובמבר 2015. הדו"ח מתאר את תחלואי מערכת הענישה שפוקו מדבר עליהם באריכות בספר – העדר הקשר בין ענישה חמורה להרתעה, העובדה שכליאה מעודדת עבריינות – ומציע מספר פתרונות. להבנתי, העובדה שמערכת המשפט ערה לפגמיה אלו ומנסה לרפא אותם, מעמידה בצל חלק מן הביקורת שפוקו מעלה באשר לרצון, או היתרונות, שקיימים בפגמי המצב הקיים.

הטקסט השני מוביל דווקא לכיוון השני, והוא פסק הדין בעניין בתי הסוהר הפרטיים (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' שר האוצר). בשנת 2004 נחקק חוק שמתיר את הקמתו של בית סוהר בניהול פרטי, ובשנת 2005 התקשרה המדינה בחוזה עם זכיינית שתפעיל את בית הסוהר. בעקבות כך, עתרה הקליניקה לזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים כנגד חוקתיות החוק. בית המשפט העליון, ברוב של שמונה שופטים כנגד דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, קבע שהחוק לא חוקתי בשל פגיעתו בכבוד האדם הנוצרת מעצם כך שמופרט הכוח להעניש. פסק הדין משתרע על פני כ-200 עמודים, כאשר את חוות הדעת המרכזית בפסק הדין כתבה הנשיאה דאז, השופטת דורית ביניש.

לפסק דינה של הנשיאה ביניש הצטרף השופט סלים ג'ובראן בחוות דעת קצרה של כשני עמודים. לבד מנתינת הסכמתו לחוות דעתה של הנשיאה, השופט ג'ובראן אינו מסתמך בחוות דעתו על פסקי דין קודמים – כמקובל בפסקי דין – או על טקסטים משפטיים אחרים, פרט לטקסט אחד: הספר "לפקח ולהעניש" של מישל פוקו, בגרסה האנגלית שלו.

על אף שחוות דעתו קצרה, לדעתי לא ניתן לבטל את החשיבות העצומה בציטוט פוקו בפסק הדין, שכן כאשר השופט ג'ובראן מצטט מ"לפקח ולהעניש", הוא הופך את הטקסט של פוקו מעוד טקסט ביקורתי שכתב אדם מלומד – כמו שאומרים ביידיש: "האט ער געזוגט", "אז הוא אמר" – לטקסט בעל מעמד נורמטיבי, לטקסט שיש לו כוח כופה – לפסק הדין של השופט ג'ובראן יש השפעה עצומה על חייהם וחירותם של עשרות ומאות אלפי ישראלים; פסק הדין הוא שיכריע האם אותם אסירים ישהו במתקן כליאה כזה או אחר.

אמנם מקובל לצטט מן הספרות, ואף הספרות הלבר-משפטית, בפסקי דין, ופוקו אף צוטט בהקשרים אחרים בפסקי דין שונים. אך יש לדעתי משמעות אחרת לחלוטין לציטוט מתוך "לפקח ולהעניש" בפסק הדין שמחליט לפסול את הקמתו של בית סוהר פרטי ולהותיר בידי המדינה את הכוח להעניש.

כאשר השופט ג'ובראן מצטט מפוקו, הוא כמו מאשרר את התיאוריה שלו. לו בתי הסוהר היו רק דואגים לכלוא את האסירים, "רק" שוללים את חירותם של האסירים, אכן ניתן להתווכח האם מותר למדינה להתפרק מסמכויות אלו. אך כאשר השופט ג'ובראן מצטט את פוקו, לעניות דעתי הוא סבור – או למצער הוא משקף את התת-מודע של הריבון – שהתפקיד של בתי הסוהר אינו מתמצה בשלילת החירות אלא הרבה יותר מכך: תפקידם לשלוט באדם, לפקח עליו, לבקר אותו, לנרמל אותו ולמשמע אותו – ואלו תפקידים שרק המדינה חפצה בהם.

לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר, מישל פוקו, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 383 עמ', 2015

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן