Skip to content

'הַצָּעָה לְסֵפֶר' / 12.2.2016

ספר שירים נפלא ומרגש, פרוזה עדינה כמו שירה וגיליון חדש של הו! שבת שלום!
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יותר מדי אור / יעל פינקוס  לפני די הרבה זמן, קצת לפני שהתגלגלתי לכתוב כאן את סקירות הספרים הללו, מישהי הציעה לי לכתוב ביקורות ספרים ואני הגבתי מיד ובשלילה מוחלטת ומנומקת שאין לי את מה שדרוש לכך. לא היה בכך שמץ של צניעות רק הכרה במציאות הפשוטה. והנה, ספר הביכורים של יעל פינקוס, נובלה אחת, זו שהספר קרוי על שמה, ועוד תריסר סיפורים קצרים, לעיתים אף קצרצרים ממש, מותירה אותי עם ההכרה שאכן צדקתי בתשובתי אז.

הלוואי שיכולתי לנמק ולהפגין ידענות שתסייע להסביר עד כמה הספר הזה נהדר. עד כמה אחדים מן הסיפורים שבו, נפלאים ונוגעים ללב. שמו של הספר הזכיר לי מיד את "יותר מדי אושר" של אליס מונרו וברור שכל השוואה כזאת  מיותרת אבל במקומות אחדים מצאתי אותה לא מאוד מופרכת. בעיקר בתחושה שהיא נותנת לקוראים  שארסנל הנשק שלה עצום ומגוון והמיומנות שלה גבוהה כל כך אך היא משתמשת בכליה באיפוק ובדיוק ובחסכנות ראויה לשבח (למעט השימוש העודף בסימני קריאה).  אם תתלבטו כשהוא כבר יהיה בידיים שלכם בחנות הספרים, תוכלו לקרוא את "דיג במים עמוקים", רק ארבעה וחצי עמודים שישכנעו אתכם הרבה יותר מכל המילים שאכתוב כאן.

יותר מדי אור מאת יעל פינקוס, הוצאת פרדס, 210 עמ'

 

מֵחָדָשׁ / נוית בראל  עוד דבר שקרה ממש מזמן הוא רגע בו קראתי משהו, איני זוכר אפילו מה, של נוית בראל והחלטתי שאיני אוהב את מה שהיא עושה. זה היה כאמור מזמן, והנה, אסופת השירים החדשה שלה הזכירה לי שוב כמה לא נכונה נחרצות כזאת שיש בה אפילו מן היהירות.

כל זאת כי השירים בספר השלישי של בראל כל כך יפים, כל כך חסרי יהירות משוררית המכירה את העולם טוב מכל ההדיוטות. זו גם הסיבה, אולי, שסימני שאלה נמצאים בכל שיר כמעט, סימני שאלה שיודעים את מקומם החשוב הרבה יותר מסימני קריאה ומתשובות נחרצות. ב 3.3. יערך ארוע ההשקה של "מֵחָדָשׁ" בו יקחו חלק בין היתר: ערן סבג, שלומי חתוכה, ארז ביטון, דנה מרקוביץ, רוני סומק, עמיחי חסון וטל ניצן. עד אז תוכלו לקרוא את השיר הנפלא הזה, אחד מני רבים:

ערב יום הזיכרון | נָוית בראל

אֶת מִי אֲנִי זוֹכֶרֶת הָעֶרֶב, מִתַּחַת לַפָּנָס, בַּצַּד,

עוֹמֶדֶת בֵּין קָהָל כְּמוֹ בַּעֲלַת מוּם?

לָמָּה בָּאתִי בֵּין דְּגָלִים וַחֲצוֹצְרוֹת, חֲרִיקוֹת

וְרִשְׁרוּשִׁים, חֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ?

יִשְׂרָאֵל שֶׁל מַרְאִית פְּנֵי הַדְּבָרִים. נִדְמֶה הָיָה

שֶׁהִפְשִׁיר הַכֹּל מֵרֹב יָמִים וְשָׁנִים, אֲבָל הָעֶרֶב

 רַק אָזְלַת הַיָּד שֶׁלִּי לְנֹכַח הוֹרַי וְלִבָּם הֶחָבוּט.

צוֹפֶרֶת הָאָרֶץ וְצוֹפֶרֶת שַׁלְוָתָהּ וְצוֹפְרִים

מִכָּל עֵבֶר מֵתִים צְעִירִים וְחִיּוּכֵיהֶם הַמְּצֻלָּמִים

וְאִישׁ אֵינוֹ חָשׁ שֹבַע. אָמַרְתִּי לְךָ: עַכְשָׁו נֵלֵךְ,

בְּלִי הִסּוּס. עִם הַמְּבוּכָה שֶׁלָּנוּ חָמַקְנוּ לְאֹרֶךְ

שְׁבִילִים חֲשׁוּכִים וְיָדַעְנוּ שֶׁאֵין לְכָל זֶה חֲשִׁיבוּת.

מֵחָדָשׁ מאת נוית בראל , הוצאת עם עובד, 81 עמ'

הו! / גיליון 12  כל כך הרבה סיבות לרוץ ולקנות את גיליון בת המצווה של כתב העת לספרות בעריכתו של דורי מנור. מעל כולן, כמובן התמונה הנהדרת של דליה רביקוביץ המבשרת על פרסומם לראשונה של אחד-עשר משיריה הגנוזים. הגיליון כולו מוקדש הפעם לשירה אבל נפתח דווקא בדברים ארוכים ומרתקים של הסופר משה סקאל במאמר הנושא את הכותרת המתריסה "אם קראתי שיר ואני מסכים איתו המשורר מעל בתפקידו". דבריו של סקאל המעלות שאלות בנוגע למקומה של השירה, איכותה והדיאלוג המתקיים עימה עוד יהדהדו, בין היתר בשל התייחסותו ל"ערס פואטיקה" ולשירת המחאה שלהם שלדבריו אינה מחאתית כלל וכלל.

וגם שירים חדשים של רחל חלפי, שחר מריו מרדכי, אנה הרמן, תהל פרוש, ריטה קוגן, נעם פרתום, אפרת מישורי, שלומי חתוכה, חדוה הרכבי, וגם מוכרים פחות אבל מעניינים ממש כמו ירדן בן צור, טלי עוקבי, ומעין אבן עם השיר המצוין "החרב המתהפכת": אוּלַי בְּדידוּת דּוֹרֶשֶת אֹרֶך רוּחַ. /  הַלַיְלָה, לְמָשָל, אֲנִי חֲסַר / מָנוֹחַ, נֶאֱחָז בְּחֹק פָּרוּעַ, / בּוֹרֵחַ, כְּתָמִיד, מִמַּאֳסָר. /  אוּלַי לִהְיוֹת לְבַד זֶה כְּמוֹ לִשְמֹעַ / סוֹנָטַת אוֹר יָרֵחַ בְּמַכְשִיר / נַיָּד, בְּלִי אָזְנִיּוֹת, אֲבָל לִדְמֹעַ. / אוּלַי מוּטָב לִכְתֹּב בִּמְקוֹם זֶה שִׁיר.

הו! גיליון 12, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 195 עמ'

 

 

 

 

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן