Skip to content

הפדרליזציה של חוקי החזיר: על הספר "חוקים וחיות אחרות"

האם אכן קשה להשיג חזיר או בייקון בארץ הקודש? פרופ' דפנה ברק-ארז, בספרה "חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר", טוענת שכבר לא כל-כך, לפחות לא כמו פעם. כיצד קרה שהחזיר, שבעבר היה מוקצה בציבוריות הישראלית ועורר שאט-נפש בקרב יהודים, עבר תהליך של נורמליזציה, עד אשר הוא נסחר כ"אחד הבשר"?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בעונה הנוכחית של תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", ישנה פינה הנקראת "כמעט שבת שלום", ובה ראובן (בכיכובו של ערן זרחוביץ') אומר דבר תורה בדמות "משל-קודש" נונסנסי וחסר מוסר-השכל, וכן מארח את אסתי, בת-דודו בעלת התשובה (ליאת הר-לב). באחד הפרקים, אסתי מספרת על טיול שעשתה בפראג, וכמסיחה לפי תומה היא מציינת שכאבה לה הבטן כי אכלה יותר מדי "חביתה עם בּקוֹן", מאכל שקשה להשיגו בארץ. ראובן מתחלחל: "ברור שקשה להשיג", הוא משיב לה, "זה חזיר".

האם אכן קשה להשיג חזיר או בייקון בארץ הקודש? פרופ' דפנה ברק-ארז, בספרה "חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר", טוענת שכבר לא כל-כך, לפחות לא כמו פעם. ברק-ארז, בעבר חוקרת ומרצה באוניברסיטת תל-אביב וכיום שופטת בית המשפט העליון, סוקרת בידענות מרשימה את היחס לחזיר מבחינה תרבותית והיסטורית, ומגוללת את הסיפור המשפטי של החזיר במדינת ישראל במהלך השנים.

לפי הספר, המצב המשפטי בישראל משמר סטטוס-קוו משנות החמישים והשישים, לפיו אסור לגדל או לנחור חזירים בישראל (למעט באזורים מסוימים, בעיקר עם ריכוז של אוכלוסייה נוצרית), ואילו המסחר בבשר חזיר מוסדר דרך הרשויות המקומיות – שברצותן מאפשרות מסחר כזה וברצותן שוללות. סטטוס-קוו זה נותר ללא שינוי וללא דיון ציבורי משמעותי עד לשנות התשעים. החל משנות התשעים חלים בארץ שינויים חברתיים, פוליטיים ומשפטיים אשר מחדשים את הוויכוח על צריכת בשר חזיר, ובסופו, כפי שמציינת ברק-ארז, "הלכה למעשה, גידולם של חזירים בישראל, כמו גם מכירת בשרם, נעשים כמעט באין מפריע".

כיצד קרה שהחזיר, שבעבר היה מוקצה בציבוריות הישראלית ועורר שאט-נפש בקרב יהודים, עבר תהליך של נורמליזציה, עד אשר הוא נסחר כ"אחד הבשר"? לשיטת המחברת, ניתן לתלות את הדבר בארבעה הסברים:

ההסבר הראשון הוא היחיד שנוגע לאיסור החזיר עצמו, והוא נעוץ בכך שבשל המשמעויות שנקשרו אליו – כמגדיר את העם היהודי כ"גוי קדוש" בשל כך שאינו אוכל חזיר, כאחת הסיבות לרדיפות שהיהודים חוו בגולה – בעבר החזיר נתפס כסמל לאומי, כמרכיב חיוני בזהות הישראלית, ואילו כיום הוא נתפס כאינטרס דתי בלבד, כמצווה ותו לא.

ההסברים הנוספים מקורן בשינויים כלליים יותר שעוברים על החברה הישראלית. ההסבר השני הוא המעבר מכור ההיתוך הממלכתי למספר רב של קהילות, כאשר לכך יש לצרף את ההשפעה של ערכים מערביים כגון אינדיבידואליזם; ההסבר השלישי הוא עליית מעמדן של חירויות הפרט והנכונות הפוחתת והולכת להגן על סמלים לאומיים על חשבון חירויות אלו; ואילו ההסבר האחרון אומר שאם בעבר התרבות הפוליטית בישראל בנוגע לשאלות של דת ומדינה הייתה תרבות של פשרה, כיום אנו מצויים בעידן תרבות של הכרעה.

ברק-ארז מציינת אמנם ארבעה הסברים אפשריים, אולם נדמה כי המחברת סבורה שההסבר העיקרי הוא ההסבר בדבר גלגולו של החזיר מסמל לאומי לאינטרס דתי, כפי שנקרא המאמר פרי-עטה של המחברת ובו נבטו זרעי הספר הנוכחי. הסבר זה הוא המַבְנֶה את הנרטיב שהמחברת טווה בספר, ואילו שאר ההסברים מצוירים כטפלים אליו ולדאבוני לא זוכים לקבל התייחסות מעמיקה.

תיאור המהלך שעברו חוקי החזיר מסמל לאומי לאינטרס דתי הוא מתעתע, שכן הוא משמיע פיחוּת, פיחות במעמד ובחשיבות של החזיר ופיחות במספר האנשים שנמנעים מלאכול חזיר. יחד עם זאת, מהלך זה אינו עולה בקנה אחד עם סקרי עומק שנערכו בישראל בשנים האחרונות. מחקר שערך "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בקרב כ-2,800 יהודים-ישראלים בשנת 2009, העלה ש-72% מהישראלים לא אוכלים אף פעם בשר חזיר, ועוד 13% ציינו שהם אוכלים חזיר לעתים רחוקות. מתוך אלו שהעידו שהם אינם אוכלים חזיר אף פעם, 79% ציינו שהם עושים זאת מטעמים שבדת.

כלומר, לא חל פיחות אלא מעתק: הסיבה להימנעות מחזיר נעה מהיותו סמל לאומי להיותו אינטרס דתי, אך אינטרס דתי שחשוב לחלק ניכר מן האוכלוסייה. לכן ההסברים המשלימים שמביאה ברק-ארז, כגון עליית מעמדן של זכויות הפרט, התפוררות הממלכתיות ועליית האינדיבידואליזם, הם משמעותיים, שכן הם מסבירים כיצד למרות שהחזיר חשוב למספר רב של ישראלים, עדיין מתאפשרים גידול ומסחר בבשר חזיר.

מהלך הדברים ב"חוקים וחיות אחרות", כספר שמתאר את היחס המשפטי לחזיר ומכך מנסה ללמוד על החברה הישראלית, לוקה בשני חסרונות עיקריים, מכיוונים מנוגדים, שהגם שאינם פוגמים במהלך של המחברת, לדעתי מענה להם היה משבח את הספר: מחד, התבוננות בחברה הישראלית מבעד לפריזמה המשפטית היא התבוננות מתווכת, "התבוננות מכלי שני", שכל שביכולתה לומר הוא כיצד החברה הישראלית משתקפת דרך עיני המשפט, ככל שהדבר נוגע לחוקי החזיר.

איני חולק על כך שכל סקירה צופה-פני-עבר היא מתווכת, אולם חשוב לזכור שהמשפט הוא תוצר של יחסי כוחות ואין הוא משקף בהכרח את החברה הישראלית או את יחסי הכוחות בה. להבנתי המחברת מודעת לכך ואין היא מתיימרת לספר את "סיפור החזיר" של החברה הישראלית, אך לדעתי עיבוי התיאור הסוציולוגי היה מקנה לתיאור מן הזווית המשפטית משנה-תוקף.

מן הצד השני, הספר חסר את לב לבו של הניתוח המשפטי: דיון נורמטיבי. המחברת אינה מפרטת מהו ההסדר המשפטי הראוי בעיניה לחוקי החזיר: האם עיגונו של איסור גידול החזיר בספר החוקים של מדינת ישראל הוא נכון? האם ראוי שבנושא כגון המסחר בחזיר, כמו בנושאים אחרים בענייני דת ומדינה, המדינה תפריט את זכותה וחובתה לקבוע את ההסדרים הראויים, ותפקיד אותם בידי הרשויות המקומיות? לבד מהתייחסויות מעטות, זעיר פה זעיר שם, המחברת אינה פורסת את משנתה בנושא או למצער אינה מקיימת דיון נורמטיבי בנוגע לחוקי החזיר.

לדידי, הפדרליזציה-למעשה הנוהגת בחוקי החזיר – בנוגע למסחר באמצעות הסמכת הרשויות המקומיות, ובנוגע לגידול באמצעות שיור אקס-טריטוריות בהן הגידול מותר – מהווה פתרון מכבד וראוי לחשיבותן של חירויות הפרט ביחד עם מצב הדברים לפיו דה-פקטו רוב הישראלים אינם אוכלים בשר חזיר. שלא כמו סוגיית הפרטת שמירת השבת במרחב הציבורי-מוניציפלי, שהיא סוגיה מורכבת יותר, בעיקר בשל השלכותיה על שאלות של סגרגציה ואינטגרציה באוכלוסייה ובשל השפעתה על נראוּת הפרהסיה הישראלית, בכל הנוגע למסחר וגידול חזיר שאלות אלו אינן עולות, או שחשיבותן היא משנית.

הנורמליזציה של חוקי החזיר יסודה בפדרליזציה שלהם. בשל כך, ושלא כמו ההסבר הרביעי של ברק-ארז, אני סבור שההסדר הנוכחי דווקא כן מייצג תרבות של פשרה, תרבות שמאזנת באופן מידתי בין זכויות הפרט לאינטרסים הדתיים של מרבית הציבור הישראלי.

דפנה ברק-ארז, חוקים וחיות אחרות – דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר, הוצאת כתר ואוניברסיטת בר-אילן, 2015, 277 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן