★★★★★

"הבאקכות" היא הטרגדיה האחרונה של אירופידס ("מדיאה", "נשות טרויה" ועוד), שבה אל היין דיוניסוס מתעמת עם המלך הצעיר פנתאוס. העימות הזה מביא חורבן על אתונה – ועוד כמה אסונות, שלא נדע. הטרגדיה של אירופידס (תרגום אהרון שבתאי) עוסקת, בין היתר, בשיגעון גדלות, ויש בה אמירה פוליטית וחברתית נוקבת, שניתן להשליך אותה גם על ימינו. הטרגדיות היווניות תמיד אקטואליות.

ההצגה בתיאטרון תמונע אינה עוד הצגת תיאטרון, אלא חוויה. לא תמיד חוויה קלה. לפעמים זו אורגיה פרועה וחסרת מעצורים, ולפעמים טרגדיה אכזרית ומדממת. הבמאי יאיר שרמן העניק לחזון האפוקליפטי של אירופידס, פרשנות בימתית מעניינת. מה זה מעניינת? הוא יצר הצגת-פולחן, שמשלבת מוזיקה עוצמתית (של אלדד לידור) תשוקה ואנרגיה. וגם – שימוש במחשב נייד. כלומר, ההצגה שומרת על אחדות הזמן, המקום והעלילה, כמו בטרגדיות יווניות, אבל גם מתכתבת, תרתי משמע, עם המציאות.

לא תמיד נשמר המתח בהצגה, פה ושם יש נפילות, שנובעות בעיקר מהבימוי המוחצן מדי של שרמן, כאילו הוא אומר לקהל: תראו איזה במאי מוכשר ויצירתי אני. לפעמים הבימוי "היצירתי" מדי הוא על חשבון המשחק והשחקנים. אבל זו הערת שוליים. גם כך זוהי הצגה ששווה צפייה. כל השחקנים עושים עבודה טובה, אהבתי במיוחד את המשחק של שירי גולן, אבי פניני, נדב בושם ואורי אברהמי. וגם את נערות המקהלה המקסימות והסקסיות.

לאחרונה נתקלתי בכמה הצגות פרינג' לא מעניינות, בלשון המעטה. מבחינה זו, "הבאקכות" היא שינוי מרענן ומעורר תקווה. "הבאקכות" אינה הצגה מושלמת או אחידה ברמתה, אבל היא הצגת פרינג' מאתגרת. הצגה, שבנוסף לחוויה הבימתית, נותנת גם חומר למחשבה: מי אנחנו, מאיפה אנחנו באים, היחס לאחר, למה הרוע שולט בעולם ואיזה מחיר אנו משלמים על חטא ההיבריס של פוליטיקאים, מלכים ודיקטטורים המנהלים את חיינו.