Skip to content

"אנגינה פקטוריס" בצוותא: הסאטירה (היחידה) של המדינה

לידיעת מירי רגב: יש סאטירה פוליטית בתיאטרון, שלועגת למתנחלים, חותרת תחת סמלי המדינה ועושה דה-לגיטימציה לכיבוש. את מוזמנת לפעול, אחרת הקהל הישראלי ינהר בהמוניו לאולם צוותא. דב'לה גליקמן כובש את הבמה - ואת הקהל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★

בשורה חשובה לכל מי שטוען שאין סאטירה בתיאטרון הישראלי: אז יש. "אנגינה פקטוריס", שכתבה העיתונאית מיכל אהרוני וביים ציון אשכנזי, היא סאטירה פוליטית שלועגת למתנחלים הפנאטים, צוחקת על השמאל שרק מדבר ולא עושה, ומציפה, עם הרבה כאב, את הקונפליקט הבלתי פתור וחסר התקווה בין הישראלים לפלשתינים. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אבל זה גם מצחיק וגם עצוב.

מצחיק וגם כואב. גליקמן ושטראוס. צילום: ישראל מלובני

למה אנגינה פקטוריס? כי סיפור המסגרת הוא על שר ביטחון, שסובל מאנגינה פקטוריס (תעוקת לב) וזקוק בדחיפות להשתלת לב. הלב היחיד שנמצא מתאים הוא לב של פלשתיני. בעיה. כי אותו שר העביר לאחרונה חוק האוסר על יהודים לקבל תרומת אברים ממי שאינו יהודי. אם יסכים להשתלה, הוא יעבור על החוק.  אם יסרב – חייו בסכנה. זה לא הכל: אם יסכים להשתלה והדבר יפורסם, תפרוץ מיני אינתיפאדה מצד אחד; וזה יהיה גם סוף הקריירה הפוליטית שלו מצד שני: הוא יאבד את קולות המתנחלים ולא יוכל לרוץ לראשות הממשלה.

באמצעות הקונפליקט המחזאית אהרוני והבמאי אשכנזי מקדמים את העלילה ו"מנהלים את הסכסוך". מתנחלים לא יאהבו את ההצגה. גם השמאל לא יוצא טוב, לא בגלל שיש כאן ניסיון לשמור על איזון. ממש לא. למחזאית יש עמדה ברורה נגד הכיבוש, אבל היא כותבת על המצב האבסורדי שבו אנו חיים מנקודת מבט טראגית, שבה אף צד לא באמת מכיר את הצד השני, ושני הצדדים בדרך להתרסקות.

ועכשיו לדבר האמיתי: קוראים לו דב'לה גליקמן. שחקן מצחיק ושר ביטחון משעשע, פרוע ומפתיע. גליקמן כובש את הבמה ואת הקהל, ולצידו ארבעה שחקנים מעולים: זוהר שטראוס (הרופא), שמעון מימרן (המתנחל) טלי בן יוסף (בתו של שר הביטחון ואהובתם של הרופא והמתנחל) ושרון פרידמן (בתפקידים שונים של יועץ תקשורת, רופא ערבי ועוד).

צוחקים גם על עצמם. מימרן, גליקמן, בן יוסף ושטראוס. צילום: יוסי צבקר

משהו לגבי התפאורה: היא מזעזעת. לא הבנתי למה צריך  לתקוע מפלצת חלודה ומכוערת באמצע הבמה ולהטריח את השחקנים, ובעיקר את גליקמן, לעלות עליה ולרדת ממנה. לזכותם של השחקנים אומר, שהם יודעים להפיק את המרב מהתפאורה ולא נראה שהיא מפריעה להם במיוחד.

"אנגינה פקטוריס" אינה סאטירה בועטת. היא סאטירה כואבת, שלקוחה מהחיים שלנו, כאן ועכשיו. צחקתי הרבה, אבל יצאתי עם כאב לב. זה, לדעתי, סוד כוחה של ההצגה, שאינה עוסקת רק בהצחקה, אלא גם מרגשת ונותנת חומר למחשבה. לפעמים המחזאית דוחפת בכוח את "החומר למחשבה", כאילו אינה סומכת על האינטליגנציה של הצופים.

אהבתי מאוד גם את הקטעים שבהם השחקנים צוחקים על עצמם ועל ההצגה. הומור עצמי הוא תמיד טוב, גם לפוליטיקאים וגם לשחקנים. "אנגינה פקטוריס", למרות שאינה מושלמת, היא סאטירה שיוצאת מהלב – וחודרת ללב. אני ממליץ מכל הלב.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן