יצירתיות היא תכונה נפלאה, לכן ההגדרה "יצירתיות יתר", נשמעת משונה. חשוב שנכיר היטב את היצירתיות שלנו (או של ילדינו) – כי היצירתיות, כמה שהיא מופלאה, יכולה גם להכשיל אותנו בחיינו, אם אינה מאוזנת.

היצירתיות, היא תכונה שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה, וכשאינה מקבלת תמיכה מתכונות אחרות, היא הופכת להיות "יצירתיות יתר". "יצירתיות יתר" היא מצב בו אדם יצירתי מאד, נחנק בתוכו אנרגטית מעודף כוחות לא מבוטאים. במצב זה, היצירתיות מפנה את פניה אל עבר ההרס העצמי.

אדם בעל יצירתיות יתר הוא "הָרְסן-עצמי יצירתי". בכוחו לגלות אינספור דרכים להזיק לעצמו. הוא מסוגל לגרום לעצמו לשתוקים, לחרדות, לדיכאון, לתחושת כישלון מתמדת, לאכילת יתר, להתמכרויות, למחלות גופניות ואפילו לפסיכוזות.

היצירתיות מעצם מהותה היא שבירת תבניות קיימות – אך מי שחפץ להעביר לעולם החיצוני, הממשי, את העולם היצירתי הפנימי, הקיים בתוכו כאנרגיה חופשית, חייב להכניס אותו אל תוך "תבנית ארצית". אם זה ציור, לדוגמה, הרי שהצייר נדרש לעסוק בחומרים קונקרטיים, בצבעים, בבדים וכדומה – עיסוק שדורש מעבר לכישרון המולד וליצירתיות, ידע, מיומנויות, ניסיון נרכש וכדומה. כדי לפצח את הדרך להעביר מסר מן המוח היצירתי החופשי ופורץ התבניות, אל הבד הַתָחוּם, חייב היוצר לעבור דרך ההסכמה להיכנס לתבניות. אם זה על ידי רכישת טכניקה מסוימת, שדורשת למידת החוקים הטכניים על בורים. אם זה על ידי רכישת "מיומנות הפסילה" כדי לדעת להחליט ברגישות אמנותית לגבי מה שיכנס ליצירה ומה שלא יכנס. אם זה רכישת הסבלנות הנדרשת לבניית היצירה נדבך על גבי נדבך, וכו'. כל אלו דורשים מן היצירתיות לכפוף את ראשה ולציית לסדר ולארגון, שנוגדים את מהותה הפראית שוברת התבניות.

היצירתיות מעצם הווייתה היא היפוכו של הצמצום. המוח בעל היצירתיות הגבוהה נאבק בצמצום ושונא אותו. הוא רוצה ביטוי חופשי, רחב כאינסוף וחסר גבולות – כי זו מהותו. אך הביטוי החופשי חסר הגבולות משמעו שהאנרגיה היצירתית רוצה להתפרץ כמות שהיא, כאנרגיה, וכאנרגיה חופשית היא אינה ברת העברה לאדם אחר. יצירה אינה יכולה לצאת לעולם החומרי כאנרגיה בלבד, היא חייבת לבוא לידי ביטוי חומרי ומעשי, כלומר: "ללבוש גוף". לבישת הגוף – אם זה צלילים, צורות, צבעים, תנועה וכו' מצמצמת את האנרגיה וכופה עליה שפה כלשהי, ורק אחר כך היא הופכת להיות שוב רחבה ואינסופית במוחו של הצופה או המאזין. אם היוצר, כאדם יצרי, יידבק ברצונו לחופש, ולא יסתגל לצמצום, הוא לא יצליח להפוך את האנרגיה היצירתית שלו ליצירות ברות קיימה, והיא תמשיך להשתולל בתוכו נטולת רסן ולטלטל אותו מבפנים. מה שאדם עושה בדרך כלל, במקרים אלו, בהם הוא נמצא בקונפליקט הנורא שבין הרצון לביטוי, לבין אי היכולת לצמצם עצמו לנתיב ביטוי מסוים – הוא מפעיל בו את כוחות הדיכוי עד כדי הריגת התכנים היצירתיים שעולים וגם את היצירתיות עצמה. מצב שיוצר חוויה של מוות פנימי וחוסר משמעות לחיים.

הפחד להתמסר לאמירה אחת, לשפה אחת, ליצירה אחת, להגדרה אחת, מונעים מבעלי יצירתיות היתר להפוך לאמנים ולהשפיע. המאבק של היצירתיות בצמצום ובגדרות, הופך להיות גול עצמי הרסני. טבעה של היצירתיות שהיא עייר פרא עקשני ובעטן. הכנסתה לתוך רסן וניווטה בנתיב מסוים אחד מזעזעות את אמות הסיפים של התפישה העצמית של היצירתיות. מי שלא למד להישבר לתכתיבי כדור הארץ – להסכים שכאן הדברים מתובנתים, מצומצמים, מוגדרים, ומוכלים בתוך שפות ושמות לא יכול להביא את יצירתיותו לכדי ביטוי, והיא תשתק אותו.

תכונה בסיסית נוספת של היצירתיות היא שהיא חד פעמית וספונטנית. היצירתיות היא סוג של היוולדות מקורית חד פעמית. הרגע נולדת יצירה, שמעולם לא הייתה ולעולם לא תחזור. לכן חזרתיות, ושגרתיות, מורגשים ליצירתיות כעול כבד וכניוון. דומה הדבר לפחד מפני התחייבות למערכת יחסים קבועה, או לשגרת חיים, שכביכול נוטלות ממך את החופש. אדם שמתקשה לעשות פעולות של חזרה יתקשה לאסוף את היצירתיות שלו לכדי יצירה ברת קיימה – כמו למשל ליצור שיר, ולעבד אותו כך, שניתן יהיה לשיר אותו שוב ושוב. הוא תמיד יעדיף אלתורים ספונטניים.

היצירתיות היא אנרגיה המבקשת לזנק החוצה, להיות מבוטאת ולהשפיע, לכן, בני אדם יצירתיים מטבעם משפיעים ומשנים את החברה. אלא שכאן מגיע ההכרח לשיתוף פעולה בין היצירתיות לבין יכולות חברתיות. אדם יצירתי, בעל יכולות נמוכות בתחומי תקשורת וחִבְרות, אינו מסוגל להגיש את יצירותיו לחברה, והוא נשאר כלוא בבדידותו. מי שלא הסכין לתקשר עם העולם החיצוני, ולהחליף עמו שיח, אלא ראה בו תמיד איום מכחיד, לא יוכל להפוך את יצירתו למוצר שיתקבל על ידי העולם. במקרים רבים היוצר, שכל כך זקוק להכרה, לא זוכה לה בחייו, וזו באה, אם בכלל, רק אחרי מותו.

אנשים רגישים מאד, שנפגעו רבות בילדותם, ובמיוחד בתחום המיני, משאירים את היצירתיות שלהם בתחום "הנשמתי" הנעול. מקום מחבוא הקבור בתוכם. אנשים אלו מפחדים שנשמתם תינזק על ידי העולם "הרע" – "האונס", "הגוזל" ו"המטמא". מתוך כך הם לא יכולים לנתב את יצירותיהם אל המציאות. היצירתיות של האנשים הרגישים מאד חייבת לשחרר את עצמה מן היחסים המורכבים שבינה לבין נשמתם שואפת המוות. עליהם להסכים לרדת אל האדמה, לבטוח בה ולהתחיל לחיות עליה. רק אדם שיחסיו עם העולם החומרי/אנושי תקינים ברמה סבירה, יכול לתת את יצירותיו לעולם. אדם שמרגיש שהעולם רוצה להרגו רוחנית, לגזלו, לטמאו, לחללו וכדומה – לא יוכל לתת מיצירתיותו לעולם. אדם שמרגיש שנתינה יצירתית היא חשיפת ערווה קבל עם ועדה, לא יוכל להעניק מיופיו לעולם.

אינטראקציה בין צד ימין לצד שמאל

היצירתיות היא תכונה של הצד הימני של המוח שלנו. לעומת זאת, תכונות של סדר, ארגון, גדרות, צמצום, קשורות עם הצד השמאלי של מוחנו. כדי לצאת ממצב שבו היצירתיות אינה מצליחה לבוא לידי ביטוי, חובה עלינו ליצור אינטראקציה בריאה בין שני חלקי המוח שלנו.

רק אינטראקציה בריאה בין שני חלקי המוח היא הפתרון ל"יצירתיות היתר". כי כשכל צד מוחי פיתח עצמו ברמה גבוהה, אך אין ביניהם קו אמצע חי, יציב ומתקשר באהבה, יישאר האדם כלוא בחיים מתובנתים ואפורים, או לחילופין, יחיה חיי בהייה והסתגרות, והיצירתיות שלו לא תבוטא ולא תתורגם ליצירות משפיעות.

אינטראקציה בריאה בין שני חלקי המוח פירושה השתחררות מדפוסי מלחמה ודיכוי בתוכנו. משמעה, השתחררות מן הפחד ההדדי, השורה דרך קבע בין ההמיספרות של המוח. משמעה, הפסקת התיעוב ההדדי זו כלפי תכונות היסוד של חברתה. משמעה עשיית שלום פנימי. משמעה גילוי סוד האהבה… וזו כמובן, תורה שלמה, שאי אפשר לעסוק בה במאמר קצרצר זה!

אירי ישראלי-רושין

ספרים של המחברת

למאמרים קודמים