עיתון הארץ הוא מעוז לוחמי האליטה הישנה והשמאל הקיצוני בישראל. המצדה שלהם. אליה נאספו 'צדיקים' אלה אל קרב המאסף האחרון של חייהם.

כל הג'יפה המלווה כיום את אורחותינו הציבוריים, כל הלא טוב הזה והרוח הרעה המנשבת מעל נגזרים כולם מדבר אחד יסודי, שאנו מסרבים להכיר בו ולהתייחס אליו, והוא: חולשתה הדורית הקשה של המערכת הפוליטית בישראל.

אנו מתעלמים מן הצורך לעסוק בבעיות האמת והיסוד של חיינו הציבוריים במדינה. לתת את דעתנו לפרובלמטיקה הבסיסית שלהם. ומעדיפים להתכתש עד זוב דב איש ברעהו, תוך כדי כך שאנו מרוממים את עצמנו מעלה מעלה בערכים ובאידאולוגיות, ועוד מדגישים שלא יבלבלו לנו את המוח על הצורך להבטיח את טיב פעולתם של מוסדותינו ומערכותינו הציבוריות.

בעוד שבכל תחום אחר אנו עושים חייל רב, באשר לזירת חיינו הציבוריים אנו נסוגים בתקופתנו. זה כשלעצמו מחייב אותנו להקדיש מאמץ רב בחשיבת עומק ובתהליכים של עיון והגות, המצריכים מלבד מקצוענות רבה גם אומץ לב ותעוזת הרוח.

אנו מקדשים את הערכים ובזים ל'זוטות' כמו התנהלות. בעיקר איננו מבינים שבמערכות חיים לקויות גם העיסוק בערכים ובאידאולוגיות הוא בחזקת כאילו ערכים וכאילו אידאולוגיות.

אנו מסרבים להכיר בכך שחברה אשר איננה מתנהלת כראוי מייצרת סביבה גלי הדף שליליים, הגורמים לפיצול רב בעם ולהתפתחותן של דעות והלכי רוח קיצוניים שסופם מי יישורנו. היא מייצרת חברה פסימית הנוטה להתפלג ולחשוב יותר מקומית.

מנגד, התנהלות טובה מייצרת סביבה גלי הדף נרחבים המשפיעים לטובה על כלל חיינו. התנהלות איכותית היא פתח לשביעות רצון רבה בקרב אזרחי המדינה. זהו מצב בו הציבור חש סיפוק רב בחייו והשתלמות רבה, המאפשרים לו לגבש את תפיסת חייו הטובים במדינה. התנהלות טובה מייצרת חברה אופטימית, שמצב רוחה טוב והיא נוטה להתלכד ולחשוב קולקטיבית וגלובלית.

כולנו נגועים בווירוס הזה, אך תחת שנקום ונתנער ונחדל מלהטיח האשמות באחר, נבחן תחילה את עצמנו. מה עלינו כאנשים ריבוניים לעשות? נידרש לעבור משיח קורבני לשיח ריבוני, כדבריו של אלון גן מחבר הספר "קורבנותם – אומנותם". זהו תנאי הכרחי לכל שינוי איכותי בתוכנו.

עיתון הארץ הוא מעוז לוחמי האליטה הישנה והשמאל הקיצוני בישראל. המצדה שלהם. אליה נאספו 'צדיקים' אלה אל קרב המאסף האחרון של חייהם.

לפני כמה חודשים ערך עיתון זה את ועידת השלום, שבחר לקיימה בארה"ב ולא כאן בישראל. השבוע הוא עורך את ועידת התרבות. מאמריי הדעה שלו, המתפרסמים כמדי יום, שרים את שירת השמאל הקיצוני האבוד ל'תפארתה'. חופש הביטוי היא זכות השמורה כאן רק לחבורה זו. אומנם בשוליים, כתשלום מס כלשהו, מופיעים גם כמה כותבים אחרים. אך משקלם בטל בשישים.

ועידת שלום משמעותה אחת: בתוכנו נמצאת קבוצת אנשים קטנה איכותית ונשגבת מעל כולם, וחבריה רודפי שלום המה – זהו השמאל היפיופי . ומנגד – רוב עם, בורים ועמי ארצות, מכוערים ומחרחרי מלחמה. כך גם באשר לוועידת התרבות. גם היא מחלקת את העם הזה לשניים. מיעוט נשגב ערכי ונאצל מול המון עם פרימיטיבי וחסר שכל ודעה.

והנה לכם דוגמה מצוינת לדברים דלעיל:

עולם שלם נחרב מול עיניו של "כמוני", כותב עודד קוטלר מבכירי אומנות הבמה בתוכנו, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ לקראת וועידת התרבות. "כמוני" קורא את "הארץ" שם הוא מגלה הד למצוקותיו ונדמה לו שהוא גם חי כיום במדינת "הארץ". בחברת קומץ קטן של בני אדם דומים ל"כמוני", הנזעקים, למגינת לבם, מול פני הרעות, נוכח המסכה העוטה את פני מנהיגיו, נציגיה של חברה שירדה מהפסים.

ואני, לוקח צעד וחצי אחורנית כל עת שמולי נמצאת קבוצת אנשים קטנה שניכסה לעצמה את השכל והתבונה האנושית וסבורה שלה מונופול עליהם.

מן הראוי בימים אלה שבכירי אומנינו ואנשי התרבות שלנו, כולל גם פרופסורים ומכובדים נוספים מן האקדמיה, דווקא הם יפגינו יתר צניעות וענווה, ובטח ובטח זהירות ואחריות. במרבית המקרים אין לאנשים אלה כל יתרון בהבנת המציאות סביבנו ובהערכות להתמודדות עם אתגריה.