מה טיבו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה במדינת ישראל? האם, כפי שסבור שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, מדובר במוסד שאין לו אח ורע במדינות בעולם, ושבראשו עומד אדם שמרכז בידיו סמכויות של מחוקק, שופט ועורך-דין שבידו מונופול הן על ייצוג הממשלה ומוסדותיה והן על התביעה הכללית במישור הפלילי?

עורכת הדין דינה זילבר, כיום המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (לענייני ייעוץ), טוענת שכל "הסופרלטיבים" שפרידמן מרעיף על מוסד זה הופכים אותו ל"מוסד ישראלי מקורי שתרומתו לשיפור איכות החיים במדינה אינה מוערכת מספיק". בספרה "בשם החוק – היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה", זילבר נוטלת על עצמה את המשימה לרומם את קרנו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, שכן ללא נתינת במה ראויה למוסד זה, כך עולה מדבריה, ישנה סכנה להתפוררות היסודות הדמוקרטיים של החברה הישראלית.

זילבר סוקרת את אחד-עשר היועצים המשפטיים שכיהנו מקום המדינה ועד לשנת 2010 – מהיועץ הראשון, יעקב שמשון שפירא, ועד ליועץ שכהונתו תמה לפני כתיבת הספר, מני מזוז (כיום שופט בית המשפט העליון) – ושוזרת את קורות-משרתם בהיסטוריה של מדינת ישראל. כמו כן, היא מקדישה חלקים נרחבים בספרה לשאלות בדבר מהותו של תפקיד זה, כגון מהן התכונות הנדרשות על מנת להיות יועץ משפטי לממשלה ומהו בית הגידול האופטימלי בשבילו.

לדעתי, זילבר מגשימה את המטרה שהציבה לעצמה באופן חלקי ביותר. ראשית, היא אינה מתארת באופן מלא את מוטת כנפיו הרחבה של היועץ המשפטי לממשלה, והיא אינה נותנת את המשקל הראוי לשלל הכובעים של היועץ, אשר לכל אחד מהם לחוד עוצמה משלו, ולכולם יחד אפקט סינרגטי שלא ניתן להמעיט בהשפעתו.

תפקיד משמעותי מאוד שזילבר אינה מתארת אותו במלואו הוא כובע הייעוץ של היועץ המשפט לממשלה, שמכנס תחת התיתורה שלו את כל הרשות המבצעת, על כל זרועותיה, ולא רק את היושבים סביב שולחן הממשלה, ומשכך חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את כל רשות זו, החל בראש הממשלה וכלה באחרון הפקידים במשרד התיירות. כל עובד מדינה שמכיר במקצת את עבודת הרשות המבצעת, יודע שמדובר בקונצרט רווי כלי נגינה, שעליו מנצח כמאסטרו, ובהרמוניה יחסית, היועץ המשפטי לממשלה.

למעלה מכך: הפניית הזרקור ל"פרשות שטלטלו את המדינה" לא רק מסיטה את המבט משאר כובעיו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם מגמדת את מעמדו הרם, שכן במקום להתמקד ברשות המבצעת היא חוזרת שוב ושוב לזירת הרשות השופטת, לבית המשפט, זירה שכבר זוכה להכרה ומקבלת תשומת לב נכבדה, בספרות כמו גם בפרהסיה הציבורית. ההגנה על הדמוקרטיה ושלטון החוק נעשית על ידי היועץ המשפטי לממשלה לא רק בבתי המשפט, אלא גם בעבודה יסודית, סיזיפית ונטולת הילה באלפי ישיבות פנימיות, ועדות שרים, ישיבות ממשלה וועדות הכנסת השונות. ומקומה של עבודה חשובה ויומיומית זו נפקד מן הספר.

לא זו בלבד ש"הפרשות" באות על חשבון התמקדות בעבודה היומיומית של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הן גם נוגסות בנפח הניתן לתיאורם של האנשים עצמם שעמדו בראש מוסד זה. אמנם החל מהיועץ החמישי, מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון), המינון בין קורות חייהם של היועצים לבין ההיבט המוסדי של התפקיד הוא מתאים יותר לטעמי, אך עדיין נדמה שהמרחב הביוגרפי בספר לוקה בחסר. להבנתי, עיבוי הפרטים הביוגרפיים של היועצים לדורותיהם ותיאור הדרך הארוכה שעשו מינקות ועד שהגיעו לעמוד בראש מוסד זה, עשויים היו אף הם לתרום להערכת מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

לקראת חתימת הספר, זילבר מפנה לאנשי משפט שונים את השאלה בדבר בית הגידול הראוי ליועץ המשפטי לממשלה. על אף שאין היא נוקטת בעמדה משלה, מבין השיטין נראה שהיא סבורה כי בית הגידול האופטימלי הוא משרד המשפטים, שכן רק צמיחה מתוך מוסד זה מאפשרת להבין את המערך המורכב שמהווה הרשות המבצעת, על אורגניה השונים כמו גם על הפוליטיקה הפנימית שלה.

כך גם ניתן להבין את ההערכה היתרה שהיא רוחשת לשני היועצים היחידים שגדלו במשרד המשפטים, חיים כהן ומני מזוז, ובכך יש אולי מענה לפרק לו זוכה מישאל חשין, מי שלימים יכהן כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, על אף שלא כיהן כיועץ המשפטי לממשלה. שלא כמו מועמדים אחרים שלא זכו לכהן במשרה זו, העובדה שאדם כמו מישאל חשין לא זכה במשרה, על אף היותו בשר מבשרו של משרד המשפטים – מהווה לכן לדעת זילבר החמצה רבתי.

דמותו הייחודית, ובמידת-מה האניגמטית, של חיים כהן, הביאה אותי להרהר בשאלה האם יש פסול בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה אדם פוליטי. סוגיה זו זכתה לעדנה בעקבות בחירתו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, אביחי מנדלבליט, אשר עובר לבחירתו לתפקיד זה שימש כמזכיר הממשלה. זילבר נותנת את דעתה ל"מהפך" שעבר כהן, אשר בכובעו כיועץ היה כמעין "קונסיליירי" של הממשלה בראשותו של דוד בן גוריון, ודאג להכשיר את כל פעולותיה, החוקיות והחוקיות-למחצה, ואילו כאשר נבחר לכהן כשופט בבית המשפט העליון נהפך לאביר זכויות האדם ושלטון החוק.

מן הדוגמא של חיים כהן אני למד שני דברים: ראשית, ניתן להיות יועץ משפטי לממשלה פוליטי, ועדיין להיות יועץ מצוין; גם בתפקידו כיועץ, ועל אף שהיה מלבין הכתמים של בן-גוריון, נדמה שאין חולק על כך שחיים כהן היה ליועץ משכמו ומעלה.

כנגד כך ניתן להעלות את הטענה שהזמנים השתנו ושכיום נדרש "צינון" רחב יותר. התשובה שלי היא המסקנה השנייה שהסקתי מדמותו של חיים כהן: התפקיד עושה את האדם. כשם שחיים כהן עבר מטמורפוזה כשהחל לשמש כשופט, כך אדם שהגיע מהזירה הפוליטית, כמו מזכירות הממשלה, יכול להניח בצד את תפקידיו הפוליטיים הקודמים, ולהיות יועץ משפטי לממשלה א-פוליטי, שדבק במורשת היועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם – כפי שזו עולה מספרה של זילבר – מורשת ההגנה על שלטון החוק וזכויות האדם.

דינה זילבר, בשם החוק – היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוצאה לאור, 2012,  476 עמ'