ביריונות בעולם הילד

איך נשמור על הילדים שלנו? זאת השאלה הגדולה שלנו, ההורים. אנחנו שולחים את ילדינו לעולם ומקווים שסיפקנו להם את כל הכלים הנחוצים. מה קורה אחר כך, בבית הספר, ברשת החברתית, בקבוצות בווטסאפ, אנחנו לא תמיד יודעים. לעתים קורים שם דברים קשים

Print Friendly

ילדים מוחרמים, זה לא חדש. ילדים שמתעללים בהם, ילדים שמנסים להתקבל בחברת הילדים ולא מצליחים. מי שלא חווה את זה, מכיר את זה מאחרים. ערוץ 2 הקדיש לאלימות ולחרמות תוכנית מיוחדת, ובצדק. השאלה הגדולה היא, איך התוכנית הזאת, שמכוונת להורים, תוכל לסייע להם להבין מה קורה לילד, שבדרך כלל לא מספר.

גם אני שונא את נטע המסריחהההה. קבוצת ווטסאפ של חרם על נטע. ילדים, ובמיוחד הביריונים ביניהם, בוחרים בילדים החלשים, אלה שלא יעשו דבר כדי לפגוע חזרה. נטע היא בדרך כלל ילדה שמאוד חשוב לה להשתייך והיא לא תפנה להורים ולמורים. לעתים צריך להתרחש משהו חמור ממש כדי שנבחין. למשל, מכות קשות. הילדה שהוכתה ונותרה מדממת על הרצפה ואף לא ילד אחד בא לעזרתה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לעתים מעבירים את הילד בית ספר, אבל הוא כבר יישא אתו את הצלקות הללו, של ההשפלות הקשות וחוסר האונים, במשך כל חייו.

מערכת החינוך לא יודעת להתמודד. לעתים ילדים מנסים לשים קץ לחייהם כיוון שלא יכולים לשאת עוד את ההשפלות והחרמות, ולעתים גם מצליחים.

ניסיתי להיזכר. בתי היא נערה אהובה ומקובלת ותמיד היתה. לשמחתי, בפעם היחידה בה אחד הבנים ניסה לפגוע בה באמצעות כתיבה גסה בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, היא באה אלי. אני התקשרתי מיד לאמו של הילד ולמחנך הכיתה והדבר טופל מיידית על ידי שניהם.

כדי שילד יפנה להוריו צריכה להיות רמת אמון מקסימלית ביניהם. הילד צריך לדעת שההורה יהיה מסוגל להתמודד בעצמו עם המצב ולא יפגע במעמדו החברתי. צריך שההורה עצמו לא ירגיש אשם, שמשהו בהורות שלו לא היה בסדר. באותה מידה, הוריהם של הילדים המתעללים חשים אשמים גם הם, וגם הם מנסים להתנער מהאשמה. הילד הנפלא שלי, הרי לא ייתכן שהוא רע כל כך.

 

מערכת החינוך מתקשה להתמודד. היא גם לא ששה לקחת אחריות על עצמה. היועצות לתוכנית מדברות על שיתוף פעולה, בקשת עזרה. אנבלה שקד ממכון אדלר מציעה, במצבים קיצוניים, להעביר את הילד בית ספר.

גם בתחום זה, קמו קבוצות תמיכה לילדים שעברו התעללות על ידי חבריהם. שם הם חשים בטוחים יותר, הם מבינים שהם עברו התעללות שלא באשמתם.

אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם. גם אם זה נכון, זה לא משנה. צריך למנוע את ההתעללות. רצוי בהתחלה. כאשר הילד המתעלל מתחיל להסית, זה הזמן. הורים צריכים להיות עם היד על הדופק ולפעול מהר, לכוון את הילד, להזעיק את המערכת. כדאי שהחברים יקבלו הדרכה משלב ראשון, איך לא להגרר. כואב, אבל ניתן לטיפול. ויפה שעה אחת קודם.

 

 

Print Friendly

על אודות אביבה רוזן

אביבה היא כתבת תרבות, ניהול וקריירה במגפון. כותבת במבט אנלוגי על העולם הדיגיטלי שלנו. אביבה היא תסריטאית, מחזאית, סופרת ומרצה. לשעבר עיתונאית בגלובס ובירחוני ניהול וכלכלה שונים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וסביבה, חינוך, טלוויזיה, מדיה, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.