אשה לבדה / אילנה המרמן  רק הנחתי מידי את "הארץ שמעבר להרים" של ניר ברעם המתעד את מסעותיו בגדה המערבית בשנתיים האחרונות, והנה, מסע נוסף כזה, מסעות רבים אם לדייק. ואם זה של ברעם עוסק בעיקר בשאלת העתיד והפיתרון הטמון בו, אם בכלל, המרמן נמצאת כאן ועכשיו כל הזמן, כאילו אינה מאמינה עוד בפתרונות מלמעלה ופותרת בעיות על המקום, ככל יכולתה. אילנה המרמן מוכרת כאן בעיקר כעורכת ספרותית בולטת (ערכה בעבר את "פרוזה אחרת" המעולה בעם עובד) וכמתרגמת ועל אף שאין זה הספר הראשון שלה, מדובר כנראה בספר הפרוזה הראשון שלה או מה שהכי קרוב לכך.

תוך  זמן קצר במהלך שנת 2000 איבדה אילנה המרמן את אחותה ואת בעלה ומתוך השבר הזה יצאה לתור את הגדה המערבית בעיקר אך גם את עזה. בכל מקום בו הסתובבה (ואפילו בניו זילנד הרחוקה אליה הגיעה במסגרת המסעות הללו) פגשה פרצופים מופתעים על כך שהיא משוטטת כך בגפה, כאילו אינה מודעת לסכנות שעלולות לארוב לאשה המסתובבת כך ללא בן או לפחות בת לוויה. ובכל זאת, לא נבהלה. לא כאשר הבריחה בתא המטען של מכוניתה פועלים פלסטינים לירושלים ולא כשהסיעה חבורת ילדים פלסטינים אל חוף הים לראשונה בחייהם. דרך עיניה נגלית תמונת היום יום האכזרית של החיים תחת כיבוש על קשיי הפרנסה והבירוקרטיה האכזרית והבלתי אפשרית. בהלך הרוח הנוכחי בו פחות מעשרה אחוז מהישראלים מגדירים עצמם כמשתייכים לשמאל לא פשוט לתאר באומץ כזה את הדברים ולא פשוט לבחור לפרסם את המילים הללו.  סיפורי המסעות הללו של "האשה", כך מתארת המרמן את בת דמותה, נכתבו במשך כ-30 שנה אך העובדה הזאת לא מונעת ממנו להיקרא כטקסט שלם ואחיד שנותן הרגשה שנכתב בתנופה אחת גדולה.

אשה לבדה מאת אילנה המרמן, הוצאת אחוזת בית, 302 עמ'

ברגל – אמנות הטיול הרגלי / הנרי דיויד ת'ורו  האמת שדי הופתעתי לגלות שלא מדובר בהוצאה מחודשת של אחד הכתבים הידועים של דמות המופת הזו אלא בתרגום ראשון לעברית שנפל לידיה של ההוצאה הקטנטנה והותיקה ונדמה לי שגם ת'ורו עצמו היה שמח שכך התגלגלו הדברים. הנרי דיויד ת'ורו היה פילוסוף וסופר ומשורר אמריקני מן המאה ה-19 שנודע בעיקר בעקבות המסה שלו אי-ציות אזרחי (ראתה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2005), אך גם בשל התנגדותו לעבדות וקריאתו לחיים פשוטים ושיבה אל הטבע. ת'ורו מצוטט רבות בכתבים ומאמרים הנוגעים לחירות האדם מול הממשל ואחד הידועים שבציטוטים הללו כאילו נאמר בדיוק על המציאות הנוכחית שלנו: "אני אזכיר לבני ארצי שעליהם להיות קודם כל בני אדם, ואמריקאים רק בשעה מאוחרת ונוחה יותר". רק החליפו את המילה אמריקאים במילה ישראלים או יהודים. "ברגל-אמנות הטיול הרגלי" ראה אור בארצות הברית בשנת 1861 ובו הוא פורש את משנתו בכל הנוגע לצורך ולהכרח של בני האדם לשוב אל הטבע הפראי ולזנוח את הערים המבויתות. ובתוך כך הוא מבקר את אורחות החיים של האדם המודרני וכן את חשיבתו המקובעת והמתנשאת: "חלומותיהם הפרועים ביותר של אנשי הפרא אינם אמיתיים פחות, גם אם אינם מסתברים על חוש ההיגיון המצוי אצל האנגלי והאמריקני בן זמננו. לא כל אמת מדברת אל השכל הישר".

ברגל – אמנות הטיול הרגלי מאת הנרי דיויד ת'ורו, הוצאת אסטרולוג, תרגם מאנגלית: בן ציון הרמן, 111 עמ'

האחים טאנר / רוברט ואלזר   וגם זו הפתעה, כי מסתבר שספרו הראשון של אחד החשובים בסופרי המאה ה-20 רואה אור בעברית רק כעת, לראשונה. ניתן היה לחשוב  שאם כך פני הדברים ואם ארבעה ספרים אחרים נבחרו להקדים אותו, אולי לא מדובר באחת הבולטות שביצירותיו אולם מהר מאוד משתנה הרושם הזה ונדמה שמדובר פשוט בפספוס.

"האחים טאנר" הוא כאמור הרומן הראשון שכתב ואלזר (ראה אור בשנת 1906) מבין שלושה שפרסם בסך הכל, בפרק זמן קצר ממש של פחות משלוש שנים. בהמשך התייאש מכתיבת רומנים ועבר לכתיבת סיפורים וקטעי פרוזה קצרים בעיקר בגלל הקושי או חוסר העניין שראה במאמצי בניית עלילה הנחוצים או המצופים בכתיבה רחבה ומקיפה המאפיינת רומנים לרב: "ככל שהסופר נזקק לפחות עלילה ולפחות מרחב כך כישרונו ניכר יותר. אני חושד מראש בסופרים שמצטיינים בעלילה.."  כמו רבות מהדמויות של ואלזר גם סימון טאנר אינו מוצא מקום בעולם. טלי קונס כותבת באחרית הדבר על הדמיון הברור בין דמותו של גיבור הספר לואלזר עצמו, כמעט מכל בחינה אפשרית אבל בעיקר מבחינת מבנה האישיות. טאנר, שלושת אחיו ואחותו הם צעירים אבודים שמחליפים אהבות ומקומות עבודה אך נדמה שאין בכוחה של שום התרחשות חיצונית להפוך אותם למאושרים. בעיקר מרבה סימון טאנר לתאר בבוז את המשרדים בהם הוא נאלץ להתפרנס על כל מה שהם כוללים ובהקשר הזה אפשר לסיים את הקריאה עם הטור של ניסן שור מהשבוע שעבר, ממש ברוח הדברים של ואלזר                                                                   (הארץ 30.3.2016)  http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2898417

האחים טאנר מאת רוברט ואלזר, הוצאת עם עובד, תרגם מגרמנית: ארז וולק, 294 עמ'