★★★★★

מיד אחרי שראיתי את ההצגה חשבתי שמגיע לה לזכות בפרס הראשון בתיאטרונטו – ואני שמח שגם השופטים בפסטיבל הצגות היחיד חשבו כמוני. סנאית בן-געש, שחקנית כמעט אלמונית, גברה על שחקניות ושחקנים ידועות וידועים ממנה – וקטפה את פרס השחקנית המצטיינת של הפסטיבל.

בן געש העלתה בפסטיבל את "עדות מהזמן שאחרי" – הצגה מרגשת, מדממת ומטלטלת. בן-געש גם ביימה וכתבה. בדרך כלל הצגות יחיד כאלה, שהשחקן גם כותב וגם מביים את עצמו, הן מאוד יומרניות, ואינן זוכות להצלחה. יש בהן משהו מגלומני. אבל הפעם אני חייב לציין שהניסוי הצליח.

"עדות מהזמן שאחרי" הוא סיפורה האישי של השחקנית סנאית בן-געש, שאביה נפל במלחמת יום הכיפורים כשהיתה תינוקת. כאשר גדלה לילדה והתבגרה לנערה היא אינה מצליחה להשלים עם כך שאין לה אבא לאהוב, היא מבצעת פעולות רבות, מחפשת אותו בכל מקום, לובשת את בגדיו, רוצה להשיב אותו אליה בכל מחיר ומחכה שבכל רגע הדלת תיפתח ואבא שלה ייכנס הביתה.

סנאית מרגשת, אבל יודעת לברוח מרגשנות. זה כוחה של ההצגה. הדמות שהיא מגלמת – אמינה, נוגעת, אנושית. בן-געש יוצרת על הבמה שפה ייחודית, אותנטית, שמעניקה לדמות על הבמה חיים שלמים. כבר זמן רב לא יצא לי לצפות בהצגת יחיד שחודרת ללב ולופתת אותך במשך שעה שלמה – ובסופה אתה נותר לשבת על הכיסא.

בהצגה משולבים קטעי וידאו ובהם עדויות של גברים ונשים, שהמלחמה שינתה את חייהם, אנשים שמתמודדים עם השכול ועם פוסט טראומה. ההצגה משתמשת בחומרים שלנו, רלוונטים מאוד לצערי, ומזכירה לנו שוב, את מחירה הכבד של המלחמה, של כל מלחמה. לא רק מנקודת מבטה של ילדה, אלא גם מנקודת מבטם של לוחמים, שחוו מראות בלתי נשכחים, אשר נצרבו במוחם ובליבם.

זו אינה הצגה דכאונית, אלא הצגה מרתקת, סוחפת, חכמה ומעוררת למחשבה, ויש בה גם הומור ואירוניה. הייתי משלב את ההצגה ב"סל תרבות" של משרד החינוך וממליץ להעלותה ברחבי הארץ, כולל בבתי ספר תיכוניים.

הפסטיבל השנה היה בסימן נשים, רוב ההצגות היו של ועל נשים. בציון לשבח זכתה רחיק חאג' יחיא-סלימן, שחקנית עוצמתית, עם ההצגה "סיפור שטרם נולד", המספרת על אונס אכזרי שעברה גיבורת המחזה, ואיך האירוע הטראומתי השפיע על חייה.

ראיתי גם את אלמה דישי בהצגה "יומן", על-פי סיפור של אורלי קסטל-בלום. סיפור הזוי (ואולי לא) על אהבה, קנאה, נקמה ורצח. הטקסט לא מדהים, אבל דישי מעניינת, מסקרנת, רב-גונית, וגם מאוד סקסית על הבמה. היא מצליחה להעביר את הכאב של הדמות וגם את ההומור העצמי שלה.

הצגה מאכזבת היא "סלים עליכום" של סלים דאו, שחקן איכותי בדרך כלל, שמתרסק על הבמה עם טקסט רדוד ברובו ועם משחק על גבול החלטורה. למה טקסט רדוד? כי רובו מספר כרונולוגית, את סיפור חייו, בלי להרחיב ולהעמיק בקטעים משמעותיים וכואבים, שהוא חולף עליהם במהירות. אולי סלים דאו התכוון לעשות סטנד-אפ, וזה בסדר, אבל גם בתור מופע סטנד-אפ, היה משעמם רוב הזמן, בלי התפתחות מעניינת. בתחילת המופע דאו מודיע לקהל שזו אינה הצגה. הוא צדק.

התיאטרונטו הוא פסטיבל קטן, צנוע, אישי מאוד, לפעמים בועט, שמביא חומרים שאי אפשר לראות בתיאטרון הרפרטוארי. כדי להעלות הצגת יחיד צריך לקחת סיכון רב, ובעיקר צריך לגייס המון אומץ וחוצפה, ואני אומר זאת גם מניסיון אישי. אם ההצגה טובה, זו עשויה להיות חוויה נדירה, גם לשחקן וגם לקהל, ואם – לא, אין לך עם מי לחלוק את הכישלון.

לא ראיתי את כל ההצגות ולכן לא אוכל להתייחס לאחרות. לאור הצלחת הפרוייקט, אני ממליץ בפני יעקב אגמון, היוזם והמנהל האמנותי של הפסטיבל, להרחיב את התיאטרונטו לתחומים נוספים, ולשלב בו יצירות שמתכתבות עם התיאטרון, כמו, למשל, מחול, מוזיקה, ספרות, צילום. וכך להעשיר אותו ביוצרים מגוונים מכל הקשת התרבותית. זה יהיה "תיאטרונטו פלוס" עם הרבה יתרונות.