עם עלייתם לשלטון של הכוחות המוסלמים ב"אביב הערבי", נפתח חלון הזדמנויות לאחדות תוך- מוסלמית, וחדי הקשב ישמעו, שוב, את משק כנפי ההיסטוריה. איום או הזדמנות?

מאת אופיר יעקבסון

נראה שבתקופה האחרונה אירוע רודף אירוע, ושההיסטוריה דילגה אל מחוץ לספרי דברי הימים, וכעת היא מעדיפה להציג את עצמה ברוב הדר בכותרות העיתונים.

אפשר להבדיל בין מאורעות היסטוריים שהם תוצאה של תהליך ארוך והדרגתי, גם אם סמוי מהעין (כדוגמת קריסת האימפריה הרומית), לבין מהפיכות היסטוריות שבהן התהליך הינו חד ומהיר, כסכין החותך בחמאה, וקשה לקשר בין המאורע עצמו לבין ההתרחשויות שקדמו לו. אך גם במקרים כאלו יש להתייחס לתנאי הרקע שאפשרו את התרחשות התהליך.

רבים ערכו השוואה בין הישות הציונית לבין הישות הצלבנית ששלטה במרחב הארץ ישראלי בין שנת 1099 עד לשנת 1187 (ולאחר מכן שלטה חלקית עד 1291). אינני מעוניין להתעמק בהשוואה זו, לא ברמה המחקרית ולא ברמה המוסרית, אלא לבחון את תופעת כיבוש הארץ על ידי הצלבנים בהתאם לסיווג התופעות ההיסטוריות שהצגתי.

לדעתי, ברור שיש להתייחס לכיבוש המהיר של המרחב הארץ ישראלי, המוקף מכל עבר באוכלוסייה, ממלכות וצבאות מוסלמיים, כתהליך מהיר ודרמטי. יש להניח, שלפני שנת 1095 (נאום האפיפיור אורבנוס השני, שהיווה את המצת למסעות הצלב) איש לא היה מעלה על דעתו שבעוד שנים ספורות יתנוסס הדגל הצלבני מעל חומות ירושלים המרוחקות. אם כן, מהפיכה היסטורית של ממש. גם במקרים כאלו ניתן לתאר את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שאפשר את המהפכה ואת הכיבוש הצלבני. במקרה זה, חלון ההזדמנויות היה פיצול בתוך העולם המוסלמי – עולם לא אחיד ורבגוני. הפיצול המרכזי היה בין השיעים בדרום לסונים בצפון, אך יש להזכיר גם מחלוקת וקונפליקטים פנימיים וחוסר הגמוניה של החליפות בבגדד.

פיצול ופירוד זה, שלעתים הרחיק לכת ובא לידי ביטוי בבריתות עם הצלבנים כנגד האויב המוסלמי, הוא שאפשר את הכיבוש הצלבני. במקביל, סופו של הפירוד – האחדות המוסלמית שהושגה על ידי מנהיגים כדוגמת צלאח א-דין אל איובי  (Ṣalāḥ ad-Dīn Yūsuf ibn Ayyūb ) היא גם זו שסימלה וסימנה את סגירת חלון ההזדמנויות ואת גירוש הצלבנים מהארץ. הקורא חד הקשב יכול ממש לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה!

מאז ראשית ימי התנועה הציונית בארץ ישראל ומאז הקמת המדינה, ישראל נמצאת תחת איום מתמיד מצד שכניה הערבים. בתקשורת הישראלית לא נהוג להתעמק בקורות החברה הערבית, וממילא קל יותר להציג את האחר ואת האויב כהומוגני, כאנטי- ישראלי. בפועל, ישנו פירוד ברור בין קבוצות נבדלות ובין המדינות הערביות השונות. לדוגמה, אחת הסיבות לכישלון המוסלמי במלחמת העצמאות נעוצה בעובדה, שהצבאות השונים סטו מהתוכנית המשותפת כדי לנסות להשתלט על שטחים נוספים – כל אחת למען עצמה ולא למען ה"קולקטיב הערבי-מוסלמי".

לדעתי," 'האביב הערבי" ראוי להיחשב כמהפכה של ממש. עוד מוקדם מדי לחזות את תוצאותיו הסופיות ולנבא האם לימים יוגדר (על ידי ישראל או העמים הערבים עצמם) כ'אביב' או כ'חורף'. להרגשתי, אחד הדברים הבולטים לעין במהפכה הזו (שבה כבר התחלף השלטון בתוניס, לוב, מצרים ותימן, ודי ברור שסוריה היא הבאה בתור) הוא התחזקות האסלאם. בניגוד למה שהוצג בתקשורת המוסלמית, השליטים הערביים לא היו שליטים פרו אסלאמיים, ויתרה מכך, הם דיכאו את הכוחות המוסלמים הקיצוניים במדינותיהם, כדוגמת האחים המוסלמיים. נראה, שלפחות בשלב ראשוני זה המרוויחים הגדולים מחלופי הגברא הם בדיוק אותם כוחות אסלאמיים שדוכאו במשך השנים.

בהקשר זה יש להזכיר גם את התופעה המדאיגה שמתרחשת בשנים האחרונות – תמיכה איראנית בארגונים פלסטינים. התופעה צריכה להדאיג לא רק בשל הזרמת ממון, נשק וידע לארגוני הטרור, אלא שמדובר בגשר נדיר בין העולם השיעי (איראן) לבין העולם הסוני (פלסטינים). נראה, שבמקרה זה, השנאה לישות הציונית חזקה דיה בכדי לגשר על הפערים ועל השנאה ההיסטורית שבין שני המחנות העוינים.

עם עלייתם לשלטון של הכוחות המוסלמים נפתח חלון הזדמנויות לאחדות תוך- מוסלמית, וחדי- הקשב ישמעו, שוב, את משק כנפי ההיסטוריה.

לתפיסתי, ההיסטוריה אינה רצף של מאורעות שמתרחשים בזה אחר זה בהתאם לגחמת האלים. לאדם יש יכולת להתבונן, לחזות ואף להשפיע על ההתרחשויות!                                                  בשפה הסינית המילה 'משבר' מבטאת גם סכנה וגם הזדמנות. נוכח האיום המקיף אותנו מכל עבר, איום המתגבר והולך, צריכים אנו לראות גם את ההזדמנות הנקרית בדרכנו. נראה, שאין ברירה אלא לעשות מעשה, ליצור ולכונן מציאות חדשה ושונה. ההיסטוריה עצמה מכריחה אותנו לעשות מהלך מסוכן. שוב, אין ביכולתנו לחזות את העתיד, אך ברור שיש לשנות את כללי המשחק.

פיתרון של המשבר הישראלי-פלסטיני יכול לטרוף את הקלפים ועשוי ליַתר את העוינות הערבית-מוסלמית כנגד ישראל; צריך לזכור שלא מדובר בתופעה נצחית. ישנן תקופות, כדוגמת התקופה הצלבנית, שבהן שכנינו הערבים-מוסלמים היו ידידינו ובעלי בריתנו כנגד האויב הצלבני-נוצרי. ברור שמתוך מציאות מסוימת, מתחתית בור, קשה להתבונן ולראות את המציאות כהווייתה; אך בדיוק בשל כך דרוש לנו מנהיג עם חזון. אדם שיבין, שנוכח האירועים ההיסטוריים המקיפים אותנו אי אפשר להמשיך לשבת בחיבוק ידיים, אי אפשר להמשיך ולטמון את ראשינו בחול.

הצעה זו יכולה לזכות לחיזוק נוסף מהכיוון ההפוך. הסיבה שבגינה החזקנו מעמד מול כל הסכנות והאיומים הייתה אחדותנו הפנימית, הרגשת שייכות, הרגשת הביחד והרגשת האחריות ההדדית. אילולא אותה תחושה, מדוע יתנדב הנוער ליחידות עילית, מדוע יעזבו אנשים את מקום עבודתם הנוח, ילבשו מדים וימצאו את עצמם בליבו של שטח אש?

השאלות הללו הן שאלות רטוריות, שכן הסטטיסטיקה, שאינה משקרת, מראה, שאחוזי הגיוס צונחים עד כדי כך, שיש לשאול האם צה"ל עודנו ראוי להיקרא צבא העם או שמא צבא הפראיירים.

למזלנו, אותו מהלך עצמו יכול להביא לפיתרון בשתי החזיתות גם יחד. הוא יציגנו שוב בעיני עצמנו כצודקים, וכך יתרום לליכוד השורות הפנימיות. הוא יזכה אותנו בלגיטימציה עולמית, שהינה הכרחית במאה ה-21. בסופו של דבר איננו חיים על אי בודד. חשוב מכך, הוא עשוי לסמן את ראשית הפיתרון במשבר הישראלי פלסטיני ומכאן במשבר הישראלי ערבי-מוסלמי.

בשלב זה וודאי יצפה ממני הקורא להציע פיתרון משלי למשבר; אין בכוונתי לעשות כן. את הפיתרון יש להשיג בחדרי חדרים, במסגרת משא ומתן, ולדעתי אין זה נכון לדון בפרטי פרטיו קודם לכן. אבל כן אנסח את הנוסחה שעשויה לחלצינו מהמשבר: התבוננות רחבה בתהליכים ההיסטוריים המתרחשים מסביבנו וניתוח מהימן של לוח השחמט הגיאופוליטי שבו אנו משחקים. כל זה יוביל אותנו בהכרח להכרה שיש למצוא פיתרון, ליציאה מהקיפאון המדיני, לגילוי יוזמה ומקוריות ולנכונות לקחת סיכונים. לכשנבין שהסיכון הגדול מכולם טמון באי עשייה, נבין שצעד זה הוא הנכון והבטוח מכולם!

ימים יגידו האם משבר זה ביטא את התקרבותה של הסכנה או את ראשית ההזדמנות.

אופיר יעקבסון הוא וגר תואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. מרצה ומדריך במסגרות שונות.