★★★★★
איזה טיימינג מדהים: "קדוש מעונה" נכתב בגרמניה, אבל נראה כאילו נכתב כאן ועכשיו בישראל. סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, יזדהה עם חלקים רבים בהצגה. המחזה המודרני של הגרמני מריוס פון מיינבורג עוסק בגזענות, באלימות, בחוסר סובלנות ובתוצאות ההרסניות של פנאטיות דתית, בכל שלש הדתות – היהודית, הנוצרית והמוסלמית. לצורך העניין גם "שהיד" הוא קדוש מעונה.
המחזה מטפל באנשים שמפרשים את כתבי הקודש כראות עיניהם, מסלפים אותם – ומוכנים להרוג בשם הדת. כאשר הרוב השפוי מתחיל להבין את תופעות הגזענות והאלימות ששוטפות את החברה, עלול להיות מאוחר.
מצד שני המחזה לא עושה חיים קלים לקיצונים מהצד השני, והתוצאה היא קרב בין פנטיות דתית לבין פנטיות אנטי דתית. המחזאי מציף את השאלות – האם חייבים למות למען האמונה, האם כל קדוש חייב להתענות והאם כל מי שמתענה הוא קדוש?
בניגוד לנושא הכבד והטעון, אהבתי שההצגה זורמת בקלילות יחסית ובקצב נכון, כמעט קליפי, פלוס מוזיקה עוצמתית וקטעי וידאו אלימים. אינני יודע אם אלה הוראות הבימוי של המחזאי או רעיון מקורי של הבמאית לנה קריינדלין, אבל זה ממש לא משנה. "קדוש מעונה" נראית כמו מופע ראפ על אלימות וגזענות.
לא אהבתי את הטקסט, שרובו שיטחי ומסביר מדי, ונשמע כאילו נלקח מסטטוסים בפייסבוק או מכתבה בעיתון או בטלוויזיה. לא חייבים להסביר כל דבר. הקהל שבא לתיאטרון הוא אינטליגנטי בדרך כלל. עוד בעיה בהצגה – שהיא אינה מחדשת דבר מבחינת הטקסט. כל מה שנאמר על הבמה מוכר וידוע. גם העימותים בין הגיבורים. הבמאית מתמודדת עם שתי בעיות אלה בהצלחה חלקית, נראה שהיא הלכה על בטוח בלי להעיז או להקצין את הסיטואציות.
החלק החזק הוא המשחק. בתפקיד הראשי של התלמיד – הקדוש המעונה, מופיע דניאל דמידוב, שחקן צעיר, שקיבל את הגנים הטובים של אבא סשה ואמא סבטלנה. ההצגה מפגישה לראשונה את משפחת דמידוב על הבמה. דניאל דמידוב לא מתאמץ כדי לשחק, והדמות שלו משדרת כנות ואמינות. לצידו של דמידוב ג'וניור בולטת נטע שפיגלמן בתפקיד המורה למדעים. שפיגלמן בונה דמות משכנעת ונוגעת ללב. גם שאר השחקנים טובים: נטשה מנור, רות רסיוק, הלל קפון, יובל ינאי וסבטלנה וסשה דמידוב.
שווה לראות את "קדוש מעונה". אני מבטיח שלא תתענו ורוב הזמן תהנו. חוצמזה ההצגה היא משב רוח מרענן בתיאטרון גשר, שזקוק לניעור מדי פעם – וזו בהחלט הצגה אחרת, שמגוונת את הרפרטואר של התיאטרון וצובעת אותו בצבעים עזים.