עם כל אהבתי למילה הכתובה, לשירה אני לא ממש מתחברת. אף פעם לא כתבתי שירים, גם לא למגירה, ואין לי מושג איך עושים את זה. רק לפעמים אני קוראת שירים, בעיקר כאלה הנקרים בדרכי, לא מחפשת אותם במיוחד. אבל מלאכים אני אוהבת וגם אנשים שיש משהו מסקרן בניגודיות שהם משדרים. לכן כשקיבלתי הזמנה למסיבת עיתונאים עם גילה לפידות, אשת עסקים מטופחת ואלגנטית, שהיא גם סופרת ומשוררת, לכבוד צאת ספר השירים שלה "ויחייכו המלאכים", ברור שמיד התייצבתי.

נורא קל להיגרר למחוזות קצת ציניים, ולחשוב שמדובר אולי בגחמה של אישה מצליחה, עשירה ומתוקתקת, שהחליטה לפתח לעצמה איזשהו תחביב יצירתי. אבל המפגש עם השירים שלה די הפתיע אותי. כמי שמתעניינת ברוח כבר די הרבה שנים, מצאתי בהם את החיבור הזה למקום הגבוה שיש בכל אחד מאיתנו, רק שרובנו עדיין לא ממש מחוברים לשם. אדם רוחני, על פי תפיסתי, הוא לאו דווקא מי שמתעסק כל הזמן ברוחניות שלו, כשהוא לבוש בסמרטוטי שאנטי ומדלג מסדנה לסדנה, אלא מישהו שנותן ביטוי גם לממד הנפשי של הקיום שלו.

כתבה שיר על פנקס צ'קים

שירה זה משהו שאמור לפרוץ ממך, או שלא. פעם, מזמן, כשהייתי אולי בת 14, החלטתי לאתגר חברה שכתבה שירים למגרה, והודעתי לה בשחצנות מתנשאת שמחר אני מביאה לה שיר משלי, מוצלח יותר מהשירים שלה. בערך חצי יום בהיתי מול דף ריק, עד שעליתי על רעיון מנצח, פשוט דפדפתי בכמה ספרי שירה שהיו לנו אז בבית, העתקתי מפה שורה, משם שורה, ואיכשהו יצא לי משהו לא ברור, אותו הצגתי כשיר פרי עטי.  מאז לא חזרתי על הניסיון האומלל להיות משוררת, כי פשוט אין לי את זה. אצל לפידות, ואני מניחה שאצל כל כותבי השירה, שיר זה צורך נפשי לבטא אירוע פנימי המבקש לעצמו הכרה מילולית.

"אני כותבת מתוך השראה", מספרת לפידות, "הרוח תמיד מחפשת את ההשראה, יוצאת מגוף האדם וחוזרת", היא אומרת, "וכשזה בא, לא חשוב איפה, אני מיד כותבת את זה על דף. זה לוקח לי שתיים-שלוש דקות, כי השיר כבר קיים ואני רק צריכה לכתוב אותו. תמיד בעט על נייר, צריכה להרגיש את הנייר. פעם למשל הייתי עם בעלי בכנס של מפיצי משקפיים בדרום איטליה. הוא נרדם ואני כתבתי שיר על בלוק של בית המלון, לאור מנורת לילה. שיר אחר נכתב על גב של פנקס צ'קים, כשהייתי בבית הקברות בזכרון יעקב, כשפתאום קרן אור פלחה את העננים השחורים ובעיני רוחי ראיתי את נפש האדם עולה השמיימה".

עמי וגילה לפידות, כבר 45 שנים ביחד, פלוס שלושה ילדים ושמונה נכדים, שלכבודם היא כתבה ארבעה ספרי ילדים משובבים, שתורגמו לאנגלית ולסינית והגיעו למקומות הראשונים ברשימת רבי המכר של אמזון. שלושה ספרים גיבורם הוא 'שאקל שאקלוביץ' והרביעי שמו 'חדר הצעצועים של אריאל'. ספר שהוציאה באנגלית לפני כשלוש שנים ושמו The Kiss of Life  הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של אמזון. מדובר בספר יפהפה עם ציורים מקסימים של דוד הראל, שצוירו במיוחד לספר, ומאז הם מקשטים את קירות משרדי קבוצת לפידות שבקיסריה.

שירה זה הייעוד שלי בחיים

את קבוצת לפידות, גוף הכולל מספר חברות העוסקות בייבוא, שיווק והפצה של תרופות, ציוד ומכשור רפואי, מוצרים בתחום האופטיקה ועוד, הקימו בני הזוג לפידות בצוותא ב-1980. בשנים האחרונות גילה לפידות, דירקטורית ובעלים משותפים של הקבוצה, עוסקת בעיקר בכל מה שקשור לספרים שלה. "יכולתי לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום", היא אומרת. "ואני עמלה קשה מאוד להפיק את מה שכתבתי. אני כותבת מהר, אבל הפקת הספרים גוזלת ממני ימים וחודשים". כמו בחיים, כך גם בספריה, בולט החוש האסתטי המוקפד בו ניחנה. למסיבת העיתונאים, למשל, שנערכה במסעדת 'פסטל' המעוצבת, טרחה לפידות והביאה סידורי פרחים מקסימים מטעם עצמה, שיקשטו את השולחן.

בני הזוג לפידות שגרים בקיסריה, שם גם מתנהלים עסקי הקבוצה המשפחתית, נוסעים בעולם, מארחים ומתארחים. בשנים האחרונות, מספרת לפידות, הקטע החברתי פחות מעסיק אותה. "לא רצה יותר לשום מקום. התעייפתי. יש המון אנשים בלי רוח, ואני את החברים שלי לא בוחרת לפי הכסף שלהם, אלא רק עלי פי הכימיה. רק אם יש חיבור אמיתי, זה מעניין. יש לי עולם פנימי עשיר ואני לא זקוקה לרוץ לקוקטיילים בשביל להרגיש עניין בחיים, זה לא נותן לי כלום, וליצור אפשר רק לבד. שירה זה הייעוד שלי בחיים".