★★★★★

מנחם בגין, אריק זאבי ובר רפאלי הם גיבורי ההצגה "נפילים". לא ממש הם, אלא הדמויות שלהם. ההצגה, שהבכורה שלה היתה בסופש בפסטיבל ישראל, בוחנת שלושה גיבורים ישראלים, שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי, כשהם מנותקים מהמציאות הישראלית ומביטים על ישראל מבחוץ.

את "נפילים" כתב (בשיתוף בועז לביא) וביים יונתן לוי. ההצגה מועלית בפסטיבל ישראל בהפקת הזירה הבינתחומית, גוף אמנותי ירושלמי, שמטרתו לייצר שפה חדשה ומקורית בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה. ההצגה בנויה משלושה קטעים, שכל אחד מהם מתרחש בתקופה אחרת בדברי ימי המדינה.

בקטע הראשון, הטראגי, יש אפילו גימיק: נעם סמל, המנכ"ל הפורש של התיאטרון הקאמרי, מגלם את ראש הממשלה בגין על הבופור, במלחמת לבנון הראשונה. רגע אחרי הקרב הקשה והמר, שבו נפלו מיטב בנינו, ביניהם רס"ן גוני הרניק, שקיבל צל"ש, מגיע לבופור ראש הממשלה המנותק בגין. מי שדאג להביאו למקום הוא שר הביטחון שרון, שלא מגלה לו את כל האמת, בלשון המעטה, על מה שמתרחש בלבנון ועל האבדות שהיו בקרב על הבופור.

בגין "מראיין" את אחד החיילים ששרדו בקרב, ובסיום הדיאלוג הקצר (שנעשה תחת עיניו הפקוחות של שרון) שואל אותו את השאלה, שנחרתה בזיכרון כולם: "היו להם מכונות ירייה?" החייל ההמום משיב ובגין נפרד ממנו לשלום, כשאינו מצליח להסתיר את מצבו הקליני, הגופני והנפשי. זמן לא רב לאחר מכן הוא נפרד לשלום מראשות הממשלה ומהחיים הפוליטיים עם המשפט "אינני יכול יותר".

זה הקטע הסביר, האירוני והנוגע ללב מבין השלושה ב"נפילים". לנעם סמל, שמגלם בגין אמין, יש עתיד: אחרי שיפרוש מניהול הקאמרי יוכל לפצוח בקריירה חדשה כשחקן. מלבד זאת הקטע על הבמה ממחזר את הסיפור המוכר וכמעט אינו מביא משהו חדש או איזו זווית מקורית. ואם זה לא מספיק, בסיום מוקרן על מסך גדול הקטע המקורי שהוקרן בזמנו בטלוויזיה. כאילו שהצופים בהצגה זקוקים להסבר נוסף.

הקטע השני ב"נפילים" אמור ללגלג על העיסוק האובססיבי שלנו בהישגים ספורטיביים. לא ידעתי שיש עיסוק כזה, אבל אולי גם אני מנותק. לשם כך מגויסת דמותו של הג'ודוקא אריק זאבי. בשעה שהוא מתחרה בכורמניסטן על אליפות אסיה בג'ודו, אביו, שהוא גם מאמנו האישי, מבשר לו, שפצצת אטום הוטלה על ישראל. מה עושים? איך מייצגים באליפות אסיה מדינה שכבר לא קיימת? ניר שאולוף הוא זאבי ומנשה נוי הוא האבא והמאמן שלו, והדיאלוג ביניהם, שאמור להיות משעשע, נמתח כמו מסטיק ומעייף כמו אימון ג'ודו.

בקטע השלישי מגלמת סמדר יערון את הדוגמנית בר רפאלי בנתב"ג, על רקע מותג המשקפיים, "קרולינה למקה", שרפאלי מייחצנת ואי אפשר להתחמק מהמבטים שלה המרוחים על שלטי ענק. זה הקטע המייגע ביותר מבין השלושה, ומה שהכי מרגיז, שהוא עשוי במסווה של אמנות אוונגארדית. יערון מתנועעת, שרה וממלמלת במשך חצי שעה, ובסוף גם מתפשטת חלקית. ליאונדו דיקפריו מגיח לכמה דקות כדי להזכיר לנו את הקשר בין השניים, שלא הביא לתוצאה המיוחלת.

כשאין מה להגיד, עוטפים את הכלום בעטיפה כאילו אמנותית, חדשנית. אם, לפחות, הייתי רואה ניסיון לביטוי נועז, מעמיק, בועט או פורץ גבולות. אבל הדמיון של יונתן לוי וסמדר יערון – יוצרים מוכשרים – נעצר, כנראה, בשלב זה.

ההצגה, אם אפשר לקרוא כך למה שמתרחש על הבמה, נמשכת 70 דקות בלבד, ואינני זוכר שהצצתי בשעון כל כך הרבה פעמים במהלך הצגה כה קצרה. "נפילים" הוא בהחלט רעיון מעניין ובעיקר מבטיח. אבל ההצגה היא נפילה. אולי הטעות שלי, שבאתי עם ציפיות גבוהות מדי.