את השקון שהלחין ברהמס על-פי הפרטיטה ברה מינור לכינור של באך פתח טריפונוב בצליל מלא ובוטח. עד מהרה הפך דו השיח בין המנגינה הראשית בקולות הבסים לבין הסלסולים המעטרים את הבס לקונטרפונקט מורכב: קשה היה להאמין שהסולן מנגן ביד אחת ארבעה קולות עצמאיים. הפרדת הקולות והוורבאליות בנגינת כל קול ובעיקר יכולת הריכוז העילאית של טריפונוב אפשרה לו להתעלם ממוסכמות ולהאיט באורח קיצוני – האטה שבאה בד בבד עם ירידה מעצמת פורטה רועם לקול דממה. רב השיח בין הקולות העצמאיים היה מעשה מרכבה מופתי.

מאפסי צליל חרישי ומלא מסתורין החל ביצוע הסונטה בסול מז'ור (ד' 894) של שוברט. השקיפות המעודנת בנגינתו הייתה מלאת קסם. כשהיה נדמה שאין לאן לרדת בעצמה – הוכיח טריפונוב שיש בפלטת הצבעים של הנגינה ריבוא ריבואות גוונים של דממה. ממנה העפיל הפסנתרן לפורטה פתאומי. הפשטות לכאורה בה הבליט את המנגינה הראשית ואת החזרות מלאות המתח על אותו הצליל הגיעה עם האטה מכוונת שאפשרה לסולן לקיים את הוראות המלחין ולנגן את הפתיחה בליריות מדובבת. את הפרק האיטי ניגן בצליל מופנם כדיאלוג קשוב שלו עם הפסנתר ממנו המריא לסערה רוסית כמעט נוסח "דוסטוייבסקי", בה ניגן את פרק המנואט האמור להיות הרבה יותר חינני ומלא רוח קונדסות. גם אם הניגודים הקיצוניים בעצמה ובמהירות לא היו פרשנות מקובלת לביצוע סונטה זו של שוברט – הייתה בהם האמת הקוהרנטית של טריפונוב. ואכן החזרות שהן חלק מסגנון כתיבתו של שוברט לא נשמעו כחזרות אלא כסערת ניגודים בין שני נושאים שהסתיימה לפתע בצליל חרישי ש"התאדה".

את הוואריאציות של ברהמס על נושא מאת פגניני (אופ' 35) ניגן בהתהוללות מלאת שמחה ושכרון יכולת. טריפונוב הבליט את הנושא ביד שמאל עליו מושתתות הווריאציות. כל צליל בנגינתו היה מלא חיים, כמעט "בר מישוש" (tangible). השקיפות המופלאה בנגינת הטרילים דרה בכפיפה אחת עם הכובד המכוון שבו הובלט הנושא הראשי. הצלילים הגבוהים בפסנתר קיבלו לפתע משמעות חדשה.  הכול נוגן בבירור – דבר דבור על אופניו. וכך התפרק הכול לסטקטו חריף ששקע לבסוף להצללות מופלאות. קשה היה להאמין שמפסנתר הסטיינוויי המתכתי ניתן להפיק כל כך הרבה גוונים. ולפתע באחת החלה עלייה בעצמה שבאה בד בבד עם הגברת המהירות למסחררת וברהמס המתון והמיושב בדעתו הפך לפתע לאחוז באש יוקדת – כמעט מפיסטו. כמובן מבלי לוותר על הבלטת הקול הראשי בבס – גם תוך כדי התהוללות.

במיטבו היה טריפונוב בביצוע הסונטה ברה מינור אופ' 28 של רחמנינוב. ניתן היה לחשוב שהסולן "מתגורר" בפסנתר: הסערה הרומנטית הכמעט אגרסיבית בה פתח את הסונטה לא הפריעה לו להבליט את השיח בין הקולות השונים. מכאן ירד טריפונוב לפיאנו חרישי שנוגן באיטיות מהורהרת וזרימה שקופה שנשמעה כמפל מים.  אמנים מעטים יכולים "להתאדות" לעמקי פיאניסימו חרישי כה מצמרר ולהמשיך גם בפרק האיטי הלירי להבליט את הקול הראשי ביד שמאל. ההצללות המופלאות  נשמעו כאילו ברא טריפונוב בנגינתו  עוד אוקטבות לפסנתר. ולפתע בפורטה פתאומי פרץ הפרק המהיר החותם את הסונטה. גם תוך כדי ריחוף על הקלידים ניתן היה להתענג על הבלטת הניגודים בין הנושאים ועל הדמוניות הסוערת שבה נחתמה הסונטה. 

ואז, כשכולו סחוט מביצוע הסונטה שהיא בגדר אתגר תובעני כמעט בלתי אפשרי גם לווירטואוז כטריפונוב – החל הקרב הידוע בין הקהל לסולן – הקרב על ה"תוספות". למרבה הפלא כשרק החל להתחמם ולנגן שורת הדרנים מופלאה – בהם הפרלוד הראשון של סקריאבין הכתוב אף הוא ליד שמאל – קצרה רוחו של הקהל שמיהר לחנייה. האמן הצעיר (25) המתגורר במשכן המוזות – הפנט שוב את הקהל בדממה החרישית עוצרת הנשימה אליה ירד, ובווירטואוזיות שלא תיאמן בה ריחפו אצבעותיו על הקלידים. אלא שקהל המאזינים רב לו!  וכך הסתיים המפגש עם גאונותו המשכרת של טריפונוב ועם עולם  הצלילים הייחודי שהוא בורא בנגינתו בקוצר רוחו של הקהל שאץ לחנייה.

★★★★★