Skip to content

"פליישר" בהבימה: תסתכלו על פליישר ותראו אותנו

"אם לא הייתי יהודיה, הייתי אנטישמית", אומרת אחת הדמויות במחזה, שהוא כתב אשמה חריף נגד החיבור המשחית בין דת לפוליטיקה. "פלייישר" היא הצגה חשובה, עצובה ומעוררת למחשבה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★

אני יכול להבין למה ההצגה "פליישר" הצליחה לעורר סערה עם עלייתה על בימת תיאטרון "הבימה". גורמים פוליטיים כינו אותה אנטישמית ומסיתה נגד הציבור החרדי, ואף דרשו להוריד אותה מהבמה או לצנזר אותה או להעניש את התיאטרון הלאומי ולקצץ בתקציבו.

עלילה מרתקת ודמויות אנושיות. דטנר, שדה, גור ורייזר. צילום: ז'ראר אלון

יש בהצגה משפטים קשים על החיבור המשחית בין דת לפוליטיקה, וגם הכללות, לכאורה, על הציבור החרדי. אחת הגיבורות של "פליישר" אומרת מתוך כאב עמוק: "אם לא הייתי יהודיה, הייתי אנטישמית". המשפט המצמרר הזה אומר בעצם הכל על מה שמתרחש על הבמה.

המחזה "פליישר" שכתב יגאל אבן-אור, הועלה לראשונה ב-1993 בתיאטרון הקאמרי, ונראה שהיום היא אקטואלי לא פחות. אפילו יותר. "פליישר" היא דרמה מקורית על הקונפליקט בין החברה החרדית הקיצונית לבין החברה הישראלית הכללית או החילונית. בעיקר – ההצגה היא כתב אשמה חריף נגד החיבור המשחית  בין דת לפוליטיקה, והניסיון של גורמים חרדים להשתלט על המדינה ולהפוך אותה למדינת הלכה.

זהו סיפורם הטראגי של ישראלים ששרדו את השואה, הקימו כאן מדינה דמוקרטית ונלחמו עליה, ובסך הכל רוצים לחיות ולהתקיים כאן בכבוד, מבלי שיכפו עליהם אורח חיים כזה או אחר. כאן בעצם טמון המסר של המחזה, שלקוח מהמקורות: אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך.

נתן דטנר הוא פליישר, קצב בשכונה ותיקה בישראל, שמנהל את החנות יחד עם אשתו ברטה. הם מתפרנסים בקושי, אבל בכבוד. חלק נכבד מההכנסות הולך למוסד שבו נמצא בנם היחיד, הסובל מפיגור שכלי. העניינים משתבשים כאשר לשכונה מגיעים שכנים חדשים, חרדים קיצונים, שעד מהרה מהווים רוב במקום ומנסים להכתיב את אורח חייהם לוותיקי השכונה. העימות בין שני הצדדים הוא רק עניין של זמן, עד לסיום הטראגי והציני.

נוגעת ללב. שדה. צילום: ז'ראר אלון.

דטנר-פליישר טוב ברגעים השקטים שלו ופחות טוב בקטעים שבהם הוא צועק. סנדרה שדה, ברטה, נוגעת ללב, אבל נוטה לפעמים להתבכיינות (שדה מופיעה בתפקיד, לסירוגין עם חנה לסלאו). טובים במיוחד הם רבקה גור המרגשת בתפקיד ישראלית גאה שלא מוותרת ויגאל שדה בתפקיד הרב של השכונה.

המחזה של אבן-אור אכן נוטה להכללות, אבל זו תופעה מקובלת בתיאטרון, ולכן ניתן להבין זאת. הצגה אינה  אמורה להיות כתבה עיתונאית, "אובייקטיבית", אלא למקד זרקור על תופעות מסוימות ולהציב מראה מול החברה. המחיר הוא, לעיתים, הכללה של ציבור שלם. במקרה זה, ברור שלא כל החרדים מתנהגים כפי שהם מוצגים בהצגה, ולכן הטיעון כאילו ההצגה היא אנטישמית – מגוחך. המחזה מסמן תופעה. הבימוי של משה קפטן נקי ממניירות, ומיצר עלילה מרתקת ודמויות אנושיות שניתן להזדהות איתן.

אני מודה שיצאתי מההצגה בלב כבד וכאזרח מודאג. לא שהמחזה חידש לי משהו. הדברים ידועים, ניתן להסכים איתם או לא, אבל כאשר המציאות מגיעה לבימת התיאטרון היא מקבלת מימד נוסף, עוצמתי ומטלטל. "פליישר" היא הצגה חשובה, עצובה, מרגיזה, מדאיגה ומעוררת למחשבה.

אני מעניק ציון לשבח לתיאטרון "הבימה" שלא נכנע ללחצים פוליטיים ואחרים, ואינו חושש להתמודד עם נושאים טעונים ושנויים במחלוקת בחברה הישראלית. בשביל זה יש תיאטרון לאומי.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן