את  הסימפוניה ברה מינור (השלישית) של מאהלר ממעטים לבצע. וזאת לא רק בשל אורכה (קרוב לשעתיים) אלא גם בשל הרכב התזמורת האדיר ובכללו כלי נשיפה מעץ וממתכת במינון מוגבר. בצדק החליט המנצח  להעלות את הסימפוניה ללא הפסקה.

ללא פרטיטורה, כשהוא חי ונושם כל אות ותו, הפגין זובין מהטה שליטה מדהימה בתזמורת. הפתיחה בקצב מנוקד והדרמה בקרנות ובשאר כלי הנשיפה ובניגודי הגוון בקונטרבסים הייתה מרשימה בדיוקה הרתמי. הנושא המנוגד בחליל ובכינור העניק גוון של אביב לקדרות הרועמת של הפתיחה. הסולו המרשים של הטרומבון בליווי הפריטה ה"גסה" במכוון על הנבל נוגן באיטיות מופלגת – ככלל גרס המנצח האטות מופלגות של הסולנים, –  גם של הכנר הראשי – מה שגרם קצת ל"התפרקות" הפרק הראשון. מה גם שהתזמורת לא ניגנה תמיד בלכידות. ואולם הברק שבו ניגנו כלי הנשיפה ובכללם הטובה, והחזרה לקצביות מדויקת גם בנגינת התוף הצבאי הפכו את הביצוע למחשמל. מתוך הדהרה של המקצבים המנוקדים עברה התזמורת לתיאור מלא חן וינאי מעודן של שכשוך מי הפלגים מתוכו "בקע" הסולו הפיוטי של הכינור. בליריות סנטימנטלית ניגן את הסולו אף החצוצרן (נגן קרן הדואר) כאשר מלוות אותו ארבע קרנות.

הרכות המלטפת של כלי הנשיפה" והדיאלוג בין החליל לנבל הסתיים בסולו וירטואוזי בנגינת החלילים שחיקו קול ציפורים. מצמררת הייתה ההעפלה של כלי המיתר לעוצמה רועמת מתוכה בקעה שירתה מעוררת הרטט של זמרת המצו-סופרן מיהוֹקוֹ פוּג'ימוּרָה (Mihoko Fujimura), שזו לה הופעתה הראשונה עם הפילהרמונית. כאן הרשה לעצמו המנצח להאט כדי להבליט את הטקסט הלקוח מ"כה אמר זרתוסתרא" של ניטשה : "עולם הוא תהום!/עמוק הוא ממחשבת יום! תהום הכאב, עמוק הכאב!"

מרשימה הייתה שירת הנשים מתוך המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני אליהן הצטרפה מקהלת אנקור ששרה את הפרק החמישי מתוך "קרן הפלאים של הנער" בזוך ובלכידות. אור החמלה והחסד שבגאולה נגה משירתן. אורך הנשימה בנגינת הקרנות והטרומבונים – היה מופלא. ובעיקר, המנצח הצליח להפיק מהטוטי התזמורתי האדיר פיאניסימו חרישי מתוכו העפילה כלל התזמורת לפורטיסימו מלא הבעה. בנגינה שהייתה בגדר התעלות – ליתר דיוק אקסטזה  –  נחתם ביצוע נדיר ביופיו לסימפוניה.

★★★★