באופן לא מפתיע, לפני כשנה וחצי העולם הוכה בתדהמה (למען האמת, בעיקר בקרב שוביניסטים), כי האתחול מחדש של הסרט "מכסחי השדים" בבימויו של פול פייג יהיה מורכב מצוות נשים, ועל כן נקרא בעברית "מכסחות השדים" (בלועזית השם נותר זהה). הלם זה היה לשווא, כיוון שארבע הנשים מצחיקות, ומצליחות במידה שווה בדיוק לירות בתותח הפרוטונים המשמיד רוחות ושדים, בדיוק כמו ארבעת מכסחי השדים.

"מכסחות השדים": אינספור רמיזות לסרט המקורי משנת 1984

פינות אפלות באינטרנט התמלאו בגידופים ובדברי זעם (ומשפיעים עד לכתיבת מילים אלו על ציון הסרט באתר IMDB), לאחר שפייג ליהק את מליסה מקארתי, קריסטן וויג, קייט מקינון ולסלי ג'ונס, למלא את נעליהם של ביל מארי, דן אקרויד, הרולד ראמיס וארני הדסון, שגילמו מדענים שהפכו למכסחי שדים בשנת 1984, וכן בסרט ההמשך משנת 1989. עם זאת, אין שום היגיון להיבהל מעובדה זו, אלא רק לעודד אותה, כיוון שכמעט כל הקומדיות המצליחות ביותר בשש השנים האחרונות הן בבימויו של פייג, כמו גם לוהקו בנשים בתפקידים הראשיים: "מסיבת רווקות" (2010), "עצבניות אש" (2012) ו-"מרגלת" (2014).

אין זה משנה, כיוון שמכסחות השדים בסרט המאותחל מצחיקות ברוב הזמן, אם כי הסרט בכללותו לא ממש מצחיק כפי שמצפים שיהיה. פייג עושה עבודה מרשימה מבחינה ויזואלית, צוות השחקניות משתדל לתת את הכל ויש גם כמה קטעי פעולה מופלאים. יש כימיה בין השחקניות, בדיוק כמו שוויג ומקארתי השתתפו יחדיו ב-"מסיבת רווקות" וב-"סאטרדיי נייט לייב", מקינון ביצעה בתוכנית טלוויזיה זו חיקוי מושלם להילארי קלינטון, ובעיקר ג'ונס מופלאה כבר מהשנייה ומביאה תזמון קומי מדויק. כאמור, כל אחת מארבע הבנות מוסיפה גוון אחר של תבלינים לתוצאה הסופית.

העלילה מתארת כיצד ד"ר ארין גילברט (וויג), פיזיקאית על סף קבלת קביעות באוניברסיטת קולומביה, רואה כי פרט מעברה כחוקרת תופעות פארנורמליות עומד לצוף, כיוון שחברתה לשעבר, אבי ייטס (מקארתי), מתחילה למכור באתר אמזון ספר ישן שהן כתבו יחדיו. למקארתי לא ממש אכפת מה חברתה חושבת, וכך גם שותפתה החדשה, המהנדסת ג'וליאן הולצמן (ג'ונס) התמהונית. הרביעייה מושלמת בהמשך עם פטי טולן (ג'ונס), עובדת ברכבת התחתית שמחליטה להצטרף לקבוצה לאחר שראתה רוח רפאים במנהרת הרכבת התחתית. אין לה כישורי הנדסה, אבל היא טוענת שהיא מכירה את ניו יורק מבפנים ומבחוץ, ובנוסף היא מוכנה לשאול מכונית מבית הלוויות של דודה.

העלילה נרדפת על ידי הנבל, רואן נורת' (ניל קייסי), שכוונתו לגרום לאפוקליפסה על ידי בניית התקנים המגבירים פעילות על-טבעית, ופיזורם ברחבי ניו יורק מביאה למכסחות השדים הרבה עבודה. שני סרטי "מכסחי השדים" הקודמים הציגו חנון שהפך לחייל של השד הנבזי (ריק מוראניס ופיטר מקניקול, בהתאמה), אבל במקרה זה – החנון הוא הנבל, טוויסט מסקרן שדי הולך לאיבוד בגרסה זו. מכסחות השדים פוגשות במהלך הסרט רוצחת רפאים בבית שהפך למוזיאון ויקטוריאני, אסיר שהוצא להורג ורודף את מנהרת הרכבת התחתית, שד בדמות גרגויל בקונצרט רוק כבד ועוד.

רוחות הרפאים נותרו במידה רבה בקנה אחד עם המראה של הסרטים המקוריים משנות ה-80, אם כי פומפמו בלא מעט אפקטים דיגיטאליים ובתלת ממד, אשר דואג להשליך חלק גדול מרפש הרוחות לכיוון הצופים. כיוון שדמותו של קייסי חסרת כוח הינע לעלילה, ודמותו לא מפותחת מספיק או אף מעניינת, כשהבלגן חוגג בתפוח הגדול, זה קורה דווקא בגופו של קווין בקמן (כריס המסוורת'), הפקיד שאחראי לענות לטלפונים במשרדי מכסחות השדים, ודמותו שנונה ומשעשעת, בניגוד לכל מה שגילם המסוורת' בשנים האחרונות.

במטרה לפייס ולפצות את אוהדי הסרטים הוותיקים, "מכסחות השדים" מלא ברמיזות לסרטים המקוריים: אם זה שיר הסרט כפי שכתב ריי פארקר ג'וניור, המשך לתחנת כיבוי האש ועד להופעות אורח של פנים מוכרות מהעבר, שחלקן מצליחות טוב יותר מאחרות (מארי נהדר, ואילו אקרויד כישלון מוחלט).

XXXXX

עם זאת, מה שחסר בסרט החדש הוא האיזון הכמעט מושלם, שהופיע בסרט המקורי, בין בדיחות משעשעות לאפקטים מיוחדים. החבורה של פייג מיוחדת ומצחיקה, אבל עודף הומור שגם חוזר על עצמו הופך למוגזם, עד כדי מאוס. כך למשל, הסצנה שבה הולצמן ואבי מגורשות מהמכללה שבה הן עובדות, והדיקן בחולצת הוואי (סטיב היגינס) מחווה להן אצבע משולשת ובחצי תריסר דרכים. זה מצחיק בדרכו, אבל לגמרי מיותר ומיותר שוב. אלו מעשי קונדס והומור מנופח שמפוזר ברחבי הסרט, שלעיתים גורר את הבדיחה מעבר למוות, ובסצנה נוספת פייג מנסה אף להחיות אותה מחדש. אולי אם יהיה סרט המשך, לפייג יהיה כבר את האומץ הנדרש לצאת מהמסגרת הישנה ולהתחיל לירות בתותח היצירתיות שלו.