Skip to content

מחול ומחאה

בישראל יש מחול מודרני חי, בועט ומוכר היטב בעולם כולו כחדשני, מעז ובולט. עדי פז. זכרו את השם הזה. הרקדנית-יוצרת-כוריאוגרפית הזאת, שכבר כתבתי עליה בעבר בהערכה, ממשיכה להפתיע ולשבור מוסכמות וגבולות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מחאה חברתית ומחול. מה בין זה לזה? אנחנו יודעים שמחול הוא נקודת השיא של האסתטיקה. זה נכון בעיקר לגבי המחול הקלאסי. המחול המודרני הוא חצוף הרבה יותר, מעז. עדי פז שוברת וחוצה גבולות. ביצירה החדשה שלה, רשימת המתנה (waiting list) שהיא למעשה תיאטרון מחול.

ב'רשימת המתנה' עדי משמשת בכוריאוגרפית. היא לא רוקדת ביצירה הזאת. בהופעה אמש, בסוזן דלל, היא ישבה בצד. עקבתי אחרי ההתרגשות שלה.

              צילום:  דוד רוזנברג

לדברי עדי, שלמדה את הז'אנר של תיאטרון מחול בסמינר הקיבוצים, מאוד מורכב לעשות כוריאוגרפיה, לביים וגם לרקוד ביצירה שלך עצמך. מניסיון לכן היא מעדיפה לרקוד רק ביצירות של אחרים. היצירה הזאת, היא מספרת, באה על רקע שאלות ששאלה את עצמה, כילדה מבית חילוני שבנקודות שונות בחיים שאלה את עצמה, האם יש אלוהים, ואם כן, האם הוא שם אותנו במבחן, ומדוע הוא מאפשר שדברים נוראיים יתרחשו בעולמנו.מכאן שאלות שרבים מאיתנו שואלים: כגון, אלוהים, איפה היית בשואה?

ביצירות קודמות עדי כתבה קטעים קצרים, אך הפעם היא העדיפה לשתף פעולה עם מחזאי וכותב בעל ניסיון, אסי רוזנברג. שיתוף הפעולה הניב מונולוגים של הרקדנים, שמחדדים את הנושאים שעולים במחול.

עדי פז. צילום: דוד רוזנברג

היצירה היא מחאה בוטה כלפי אלוהים. הרקדנים הם גם שחקנים, ששותפים להתהליך היציאה, והם נושאים מונולוגים כואבים. המונולוגים מייצגים פלחים שונים באוכלוסיה שלנו: עולים חדשים שמגיעים ונתקלים במציאות שעויינת אותם, נשים שחוות התעללות, יהודים שחוו וחווים אנטישמיות. אחד מהם זועק: אלוהים, האם אתה יהודי?

אבל המחאה, כפי שאני הבנתי זאת, לא הייתה רק כלפי הדת והאל. יחסי כוח וכוחניות בין חלקים שונים בעם, בין גזעים, בין מינים, ואולי אפילו בנפשו של האדם עצמו. אדם שנקרע בין אמונות שונות וסותרות, אדם שרוצה להיות נאהב אבל לא אוהב את עצמו ובוודאי שלא מסוגל לאהוב אחרים. דו פרצופיות, דחייה, כאב רב שהולך ומתגבר.

                             צילום: דוד רוזנברג

יש כאן מחאה, גם כלפי מי שמנסה לטפח גזענות על רקעים שונים, כפי שאנחנו חווים זאת כיום בארצנו. מחאה כלפי מי שנופל חלל בתוך המחאה הזאת וכנגד השנאה שהיא מקור כל רע. כל אלה משמשים בערבוביה בתוך המחול-מחזה הזה, בתוך מופע שיש בו הרבה הרמוניה דיסהרמונית, ריקוד של ארבעה אנשים, שלושה גברים ואישה אחת, שרוקדים רוב הזמן כל אחד לעצמו, מיעוטו של הזמן יחד, אך גם היחד הוא בעצם לבד שהופך ליותר ויותר דיסהרמוני.

יש מידה מסויימת של בוסריות ביצירה, אמירות שהן קצת טריוויאליות, קצת חוסר מיקוד. אך אני בטוחה שהיא שהיצירה תלך ותתבגר. מי שיש לו יכולת להכיל ולאתגר את עצמו, מומלץ לו ללכת ולראות ולהריע לעדי פז ולשותפיה ליצירה. מי שלא, מפסיד.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן