להיות ספורטאי שעמד במינימום האולימפי זה כבוד גדול, אבל מכאן ועד זכיה במדליה, הדרך רחוקה. אף אחד לא יוצא למשחקים האולימפיים כדי להפסיד אבל, כל ספורטאי וגם הטובים ביותר לוקח בחשבון שיש סיכוי ואפילו סביר שלא יזכה במדליה אחרי הכל יש רק שלוש כאלו בכל תחרות.

ספורט תחרותי איננו תעודת ביטוח, ולא תמיד, ואולי בעצם אף פעם, איננו תלוי בספורטאי עצמו. הכרתי ספורטאים רבים שהתעלו מעל הנתונים הבסיסיים שלהם, ורבים אחרים שהקריבו הכל ונכשלו למרות זאת.

האולימפיאדה היא התחרות האולטימטיבית, ספורטאי יכול להגיע אליה בכושר של 100 אחוז ולהיכשל בגלל טעות, יום רע, או סתם בגלל ש…מה לעשות, יש טובים ממנו.

מה אני בעצם בא לומר?

מדינת ישראל איננה משקיעה כלום בספורט ו/או בספורטאים. והעובדה שיש תקציב סביר למשלחת אולימפית לא מבטל את הצורך בתקציבים לקידום ועידוד הספורט לייצירת דורות של ספורטאים עם מסורת. מתקני הספורט בישראל הם מתחת לכל ביקורת.
בנעורי הייתי שחיין, הקבוצה בה שחיתי הוכתרה פעמים רבות לאלופת ישראל, אבל המתקנים בהן בילינו באימונים היו פטתיים. היום אני חי במארסיי, עיר בה קיים אחד המתקנים המדהימים ביותר שראיתי בחיי שנקרא בתרגום חופשי "מעגל השחיינים, מארסיי", מדובר בקומפלקס ענק עם מספר בריכות סגורות ופתוחות על חוף הים, חדרי כושר, וכל התנאים הדרושים לייצר שחיינים בקנה מידה עולמי ואכן מהקבוצה המקומית יצאו מדליסטים ושיאני עולם, באליפויות עולם אולימפיאדות ואליפויות אירופה.
ספורטאים ישראלים רבים נאלצים לצאת לארה"ב כדי לקדם את עצמם מבחינה ספורטיבית, כי בישראל אין להם סיכוי. גם זה לא תמיד מבטיח הצלחה.

צה"ל הוא עוד גורם המחסל קריירות שאולי יכלו להתפתח. הקריטריונים הנדרשים מספורטאי כדי לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין בצבא מצמצמים משמעותית את מספר הספורטאים הפעילים בישראל. בישראל חייב ספורטאי להגיע להישגים בטרם יגוייס לצבא, אבל מי אמר ששנה שנתיים מאוחר יותר הוא לא יכול להגיע להישגים הללו. את צה"ל זה לא מעניין.

אבל הלחץ הפועל על ספורטאי אולימפי להשיג מדליה, גם הוא רוצח הצלחות. אחרי הכל מדינה קטנה, שרוב תושביה בטטות כורסא ומעולם לא עשו שום ספורט פרט לריצה ממיזוג אוויר אחד לשני ואין להם כל מושג מה מידת ההקרבה הדרושה כדי להגיע לרמה העולמית. מדינה שמחשבת בקטנוניות את ההשקעה במשלחת שלה, ותהיה ההשקעה גדולה ככל שתהיה, הרי שבשאר השנה רבים מאותן ספורטאים משלמים על הכל או כמעט הכל מכיסם, מונעים מעצמם כל הנאה של חיי היומיום ונאלצים להתמודד עם ביקורת נון סטופ של בטטות כורסא.

אז תעשו לי טובה רבותי, אם אתם חושבים שיש ספורטאי אחד בעולם שלא חולם לעלות על הפודיום באולימפיאדה, אז יש לכם טעות והוא עושה זאת לא בשבילכם, כי אתם לא תורמים לו דבר פרט ללחץ, אלא עבור עצמו (ולא אכפת לי כל ההצהרות הפטריוטיות של אלו שזכו, זה בולשיט עיתונאי). הם יורקים דם שנה אחרי שנה, יום יום כדי להגיע לתחרות היוקרתית ביותר בעולם, עצם השגת המינימום האולימפי הוא הישג לא מבוטל הממקם אותם בצמרת הספורט העולמי כיחידי סגולה. אבל זה עדיין לא מבטיח כלום.

אם מדינת ישראל רוצה ספורטאים ברמה העולמים ומדליות ואולי אפילו שיאי עולם עליה:

להשקיע בספורטאים כל השנה
להפסיק לחנוק קריירות של ספורטאים בגלל השירות הצבאי (לא מספיק שספורטאי יוכיח שהוא פעיל במשך X שנים ומתקדם?)
להשקיע במתקנים ראויים ולא לסמוך על המועצה המקומית/עירייה/קיבוץ שישקיעו מכספם הזעום.
להזיז את התחת מהכורסא ולנסות להבין מה זה ספורט תחרותי, ולהבין שנצחון הוא אף פעם איננו מובן מאליו.
יצירת מסורות והשקעה מקסימלית בטיפוחן (מדוע לדעתכם הטור דה פראנס הפך להיות התחרות החשובה ביותר בעונת הרכיבה?)

עד אז, תרדו מהספורטאים האולימפיים ותנו להם להתחרות בלי הלחץ. ואם נכשלו… סיתמו את הפה וזיכרו, הם הגיעו לשם, לטופ של הספורט העולמי.