★★★★★

לעיתים נדירות אני זוכה לראות הצגה שבאמת "עושה לי את זה". זו יכולה להיות קומדיה מאוד מטורפת, דרמה מרגשת במיוחד או יצירה אוונגארדית נועזת, שחוצה את כל הגבולות. "לבד בברלין" עשתה לי את זה. זו אינה עוד הצגה. היא אירוע תיאטרוני נדיר, הן מבחינת הטקסט של הנס פאלאדה שעליו מבוסס המחזה והן מבחינת הפרשנות הבימתית של הבמאי אילן רונן וצוות היוצרים.

הספר "לבד בברלין" נחשב ליצירת מופת. ספר קשה, שרבים לא הצליחו לצלוח אותו בשלום ואחרים נמנעו מלקרוא אותו, בגלל הנושא. את המחזה "לבד בברלין" כתבה שחר פנקס על-פי הספר של פאלאדה (שתרגמה יוסיפיה סימון). בדרך כלל קשה להעביר ספר לבמה. כדי להצליח צריך "להמציא" את הסיפור מחדש.

ההצגה "לבד בברלין", שביים רונן בתפקידו האחרון כמנהל האמנותי של "הבימה", מצליחה לשמור על הסיפור וגם להעניק לו ממד עומק נוסף. ההצגה של "הבימה" היא דרמה אנושית-פוליטית מטלטלת ועוצמתית, בעיקר בחלקה השני. אל תלכו בהפסקה, כפי שעשו בני זוג שישבו לידינו בטענה ש"הסיפור כבד".

הסיפור, בקיצור, מבוסס על מקרה אמיתי, ומתרחש בברלין, בתקופת מלחמת העולם השנייה ועליית הנאצים לשלטון. בני זוג, אוטו ואנה קוונגל, שאיבדו את בנם היחיד סבסטיאן בחזית, לא מוכנים להשלים עם האסון ומחליטים לעשות מעשה: הם מפיצים גלויות בין תושבי העיר, שבהן הם קוראים להתנגד לשלטון הנאצי.

בתמימותם הם מאמינים שיצליחו להשפיע על דעת הקהל, בדרך להפלת הרייך השלישי. אבל חוקרי הגסטאפו מצליחים לעלות עליהם, בעזרת שכנים ומלשינים שמתגוררים באותו בניין, ועוד יצורים שונים ומשונים, שמאכלסים את המחזה. ההצגה מציגה, מצד אחד, את המפלצתיות של המין האנושי, ומצד שני את עליבותם של בני אדם, שחיים תחת פחד וחשדנות, ונאלצים לנהל מלחמת הישרדות אכזרית.

"לבד בברלין" מציגה גם אנשים, כמו בני הזוג קוונגל, שהכאב האישי והשאיפה לצדק מניעים אותם, ומטעינים אותם ביכולת ובאומץ להילחם על עמדותיהם. הם לא מוכנים לוותר ומודעים לסכנה שהם עלולים לשלם על כך מחיר כבד. המשטר הנאצי אינו חומל עליהם. הם נחשבים לבוגדים למרות שהקריבו את היקר להם מכל על מזבח המלחמה.

ויש בהצגה סצינה ממוקדת, שמכוונת גם לימינו אלה: על מנהיגים שדורשים להלל אותם, על תרבות מגוייסת ועל אמנים וסופרים שמשרתים את השלטון ומקרנפים את עצמם לדעת. האם ההצגה מנסה להשוות בין תופעות שאפיינו את המשטר הנאצי לבין, נגיד, תופעות שמאפיינות את ממשלת ישראל 2016? אני משאיר את התשובה למי שיצפה בהצגה.

"לבד בברלין" מתרחשת על במה כמעט ריקה, תפאורה מינימליסטית, קודרת משהו, בלי אפקטים ובלי פעלולים. ויחד עם זאת, עם הרבה עוצמה. הבמאי אילן רונן עבד קשה עם צוות מעולה של שחקניות ושחקנים, שרוב הזמן מספרים את הסיפור מול הקהל באולם – והצופים בהצגה צריכים להפעיל את הדמיון ולהשלים את העלילה ואת הדמויות. תיאטרון נטו, שבו השחקן הוא העיקר ולטקסט יש משמעות מעבר למילים.

זה התיאטרון שרונן אוהב, ואת התוצאה אוהב הקהל. נדמה לי שזו ההצגה היחידה בשנה האחרונה שבה לא שמעתי שיעול אחד באולם במהלך השעתיים וחצי (כולל הפסקה) של ההצגה. אולי רק נדמה לי, וזה ממש לא חשוב. רוב הקהל יושב מרותק – ונשאב למתרחש על הבמה.

אני חייב לשבח את להקת השחקנים של "הבימה",  ובראשה שלושה שחקנים בתפקידים הראשיים: נורמן עיסא ואסנת פישמן, שמגלמים ברגישות נוגעת ללב את התפקיד המאוד מורכב של זוג ההורים, אוטו ואנה קוונגל. עיסא בתפקיד הגבר קר הרוח ופישמן – האישה הרגשנית. תומר שרון מעולה בתפקיד קצין נאצי אכזרי במיוחד, אבל גם פגיע. סוג של מפלצת אנושית. ברגעים מסוימים שרון הזכיר לי, במראהו החיצוני, את ולדימיר פוטין. יש קווי דמיון בתווי הפנים ובמבט הקר. ואולי זה רק הדמיון הפרוע שלי.

טובים מאוד גם שולמית אדר בתפקיד הטראגי של השכנה היהודיה פראו רוזנטל, פיני קידרון – שכן ונוכל משכנע ביותר, מיכאל כורש – השופט פרום ושכן בבניין, שמלשין על בני הזוג – ומעורר חמלה בכנות שלו, ודוית גביש האנושית כל כך בתפקיד שכנה ובעלת חנות לחיות מחמד. אציין גם את עמי סמולרצ'יק, לאה גלפנשטיין, בן יוסיפוביץ', אלכס קרול, אורי אברהמי ורינת מטטוב.

כולם נראים כקבוצה משובחת ומגובשת, ומסורים מאוד להצגה ואולי גם למסרים שלה, וזה, לדעתי, אחד מסודות ההצלחה של "לבד בברלין". הצגה קורעת לב, מרתקת ומטרידה, שלא נותנת מנוחה גם אחרי שהמסך יורד. אני ממליץ, גם אם לא קראתם את הספר. ההצגה, אגב, תפתח את העונה החדשה של "הבימה" – ומגיעה על כך מילה טובה לתיאטרון הלאומי.