★★★★★

יש משהו נוגע ללב בטקסט של סביון ליברכט, שעוסקת באופן אובססיבי כמעט בנושאים כואבים ורגישים, שלא מרבים לדבר עליהם בפתיחות ובפומבי: אהבה בגיל השלישי, אובדן אנשים יקרים, הבדידות שמשתקת ויחסים טעונים ומורכבים בין ילדים והורים. ברקע – השואה וזכרונות מהגטו. ואם כל זה לא מספיק, העלילה מתרחשת בזמן מלחמת המפרץ.

מה עוד אני צריך כדי לא לחטוף דיכאון? אני צריך הצגה טובה. אבל, לצערי, אין לי הרבה מילים טובות לומר על "האורחת" של בית לסין. הבעיה הראשונה מתחילה עם המחזה הבינוני של ליברכט (שמבוסס על הסיפור "הארוחה האחרונה" מתוך ספרה "צריך סוף לסיפור אהבה"). הבעיה השנייה היא הבימוי של ציפי פינס שמפתיע לרעה בשבלוניות שלו. הבעיה השלישית היא המשחק של רוב השחקנים, שמשתלב היטב ברמה הכללית. על התפאורה אני מעדיף לא להרחיב.

כואב הלב לראות שחקן נפלא כמו גדי יגיל, שמתבזבז בתפקיד הראשי ומנסה להצחיק בכל מחיר. אז הקהל צוחק לפעמים. ליגיל יש טיימינג מעולה, אבל אין לו מחזה עם בשר, והדמות שלו בנויה בצורה מרושלת. יגיל מגלם את גרשון, שהתאלמן מאשתו ומאז הוא אומלל. בתו רוני (מגי עזרזר, אחת מנקודות האור בהצגה), אם לא נשואה, מנסה לנהל לו את החיים. יום אחד היא מזועזעת לשמוע, שפנינה, קרובת משפחה נודניקית (פלורנס בלוך הנהדרת) מנסה לשדך לו אלמנה בלונדינית העונה לשם האירוני רעיה (גילת אנקורי). רעיה היתה רעיה לשלושה גברים, שהלכו לעולמם.

פתאום, אחרי מפגש אחד מהוסס, גרשון ורעיה מאוהבים. רוני מגייסת את עדי (רון שחר), בנה של רעיה וגרוש פלוס ילד, כדי לסכל את המזימה – ולהפריד בין זוג הנאהבים. אבל בדרך גם עדי ורוני, שהיו עויינים זה את זו, מתאהבים.

אבל עדיין לא הגענו לשיאה של הטרגדיה הקומית. או הקומדיה הטראגית. חסיה (מירי בש) רעייתו של גרשון, להלן האורחת, חוזרת הביתה כרוח רפאים – ועוקבת אחרי הרומן המתרקם של בעלה. הופעתה של "האורחת" הבלתי צפויה מציפה אצל גרשון רגשות אשמה ופחד – והוא מבקש להיפרד מרעיה. מי אמר טלנובלה?

ההתרחשות ברקע של מלחמת המפרץ (מסכות, ניילונים נחמן שי – "שתו מים") מגחכת את העלילה שלא לצורך. דלות הטקסט של ליברכט מתבטאת גם ביחסים הלא מפותחים בין הדמויות. אם הבחירה בגדי יגיל לתפקיד הראשי יכולה להתקבל בהבנה, הבחירה בגילת אנקורי החביבה היא טעות בליהוק. מזל שמגי עזרזר ופלורנס בלוך הכניסו צבע והומור להצגה החיוורת.