★★★★★

ההפקה מושקעת, המוזיקה (המבוצעת חי) יפה והריקודים סבירים. אבל "ברנשים וחתיכות" שהגיע אלינו מהווסט-אנד בלונדון, הוא מחזמר פושר ולא מעניין, ובעיקר חסר תשוקה. המחזה מבוסס על הסיפורים והדמויות של דיימון ראניון ואמור להציג את החצר האחורית והאפלה של ברודוויי בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, שנות המשבר הכלכלי הגדול באמריקה.

הדמויות של ראניון כוללות מהמרים, נוכלים, זונות וסרסורים, פושעים קטנים וגם גנגסטרים. דמויות שמבקשות סיפור עוצמתי, פראי ופרוע, לפעמים גדול מהחיים, ששובר את החוקים. זה לא מה שקיבלנו בהפקה הבינונית של "ברנשים וחתיכות". פרנק סינטרה, מרלון ברנדו, בוב הוסקינס ואחרים כיכבו בהפקות שונות של המחזמר. השחקנים בהפקה הנוכחית אינם משחקים בליגה של הגדולים.

המחזמר (שביים גורדון גרינברג), נחמד מדי, סולידי, לפעמים סטרילי. המשחק של רוב הדמויות לא אמין, גם בסצנות "הקשות" וגם בסצנות האהבה, המביכות בפלסטיות ובחוסר הכנות שלהן. הניצוצות היחידים שיצאו מהבמה היו מהתאורה הצבעונית. נכון, שיחסית לתקופתנו, מדובר בתקופה תמימה יחסית, אבל אין זה אמור לגרוע מהעוצמה ומהיצרים של הדמויות.

החלק הטוב במחזמר הוא המוזיקה והשירים של פרנק לוסר, אבל כשאין תוכן איכותי, החלק המוזיקלי אינו מספיק כדי להחזיק מופע באורך של שעתיים ו-45 דקות (כולל הפסקה). "ברנשים וחתיכות" היא הפקה מקצועית, אבל עייפה ולא מרגשת. על הבמה התרוצצו שחקניות ושחקנים, שהשקיעו כישרון וזיעה, ועבדו קשה. אני עדיין מחפש את הברנשים ואת החתיכות.