בראייה היסטורית, בעוד עשרות שנים, ייזכר שמעון פרס כאיש שביצר את ביטחונה של מדינת ישראל, במשך כל ימי חייו וכאיש שחלם שלום וחתר לשלום.

תרומתו לביטחונה של ישראל בשנות ה-50 וה-60 הייתה מכרעת. בשנים שבהן ארה"ב עוד לא הייתה בת ברית (ולעתים יחסה היה קרוב יותר לעוינות מאשר לידידות) הידק שמעון פרס את היחסים עם צרפת שחימשה את מדינת ישראל במיטב הנשק המתקדם וסייעה לה להקים את הכור הגרעיני בדימונה. בזכות הנשק המתקדם הזה, מתוצרת צרפת, ניצחה ישראל שתי מלחמות: מבצע סיני ומלחמת ששת הימים. את עיקר העבודה ב"מבצע מוקד" – חיסול חילות האוויר של סוריה, מצרים וירדן ביוני 1967 – עשו מטוסי המיראז' הצרפתיים.

החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, ובמיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954, אז כמנכ"ל משרד הביטחון, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי. קאטרו היה אוהד ישראל, ובסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים.

על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים – והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל. פרס היה צריך להתגבר גם על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הרביעית. הוא רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ וכל קומבינה על מנת להגביר את אספקת הנשק.

שיחות ישירות שניהל פרס עם שר ההגנה הצרפתי, הגנרל פייר קניג, בפברואר 1955, הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת.

אבל מפעל חייו של פרס בשנים ההן היה "מפעל הטכסטיל" בדימונה. בראייתו האסטרטגית מרחיקת הלכת הבין שמעון פרס כי ישראל חייבת את "הפצצה במרתף", כאמצעי ההרתעה וכתעודת הביטוח החשובה ביותר להמשך קיומה. בשנים ההן, כאשר איש לא העלה על דעתו את האפשרות שישראל תהיה מעצמה גרעינית, העז פרס לחשוב (ולחלום) מגלומנית – וצדק.

באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים. על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. החוקר אבנר כהן אף סבור כי פרס החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו. עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, פעל לקידומה, ובין היתר, גייס תרומות לצורך בניית הכור.

הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי".

בניגוד למפעלותיו הביטחוניים שצלחו מעל ומעבר לציפיות, יוזמותיו לשלום – עד היום לפחות – קרסו ברובן. בכייה לדורות היא טירפוד הסכם לונדון, שנחתם בין פרס לחוסיין מלך ירדן, בשנת 1987. לולא טרפד ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, את ההסכם – פתרון "הבעייה הפלסטינית" הייה מונח היום על כתפיה של ממלכת ירדן.

הסכם לונדון נחתם ב-1987 בין שר החוץ הישראלי דאז, שמעון פרס, לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

ההסכם, אשר נחתם בחשאי, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. הוא נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל.

בין חוסיין לפרס הוסכם כי העניין הפלסטיני יהיה מיוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה.

ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו ובכך הוא נקבר למעשה. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מטירפודו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית. כך החמיצה ישראל את ההזדמנות החד פעמית, כי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ייעשה במסגרת ישראלית-ירדנית.

על פניו, ראייתו המדינית, מרחיקת הלכת של פרס, קרסה וממשיכה לקרוס לעינינו. חלומות "המזרח התיכון החדש" התנפצו לכאורה ועל רקע הסכמי אוסלו ופיגועי הטרור הקשים – הפך פרס להיות, בעיני חלקים באוכלוסייה, לאיש השנוא ביותר בפוליטיקה הישראלית. "פושע אוסלו". כך כינו אותו.

אבל דווקא עכשיו, מתוך תימרות העשן של "האביב הערבי" ועל רקע התגרענותה של איראן, מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה. מדינות ערב, שהיו בעבר אויבות מושבעות של ישראל, מתחילות להתקרב אליה מתוך שותפות אינטרסים וחשש משותף מאיראן ומהטרור של דאע"ש.

אפילו בנימין נתניהו לא יכול היה להחמיץ את התהליך הזה והפך אותו, בעצרת האו"ם האחרונה, למרכז נאומו. האם נתניהו ישכיל להפיק מהתהליך האזורי הזה מהלך מדיני שיוביל לשלום? אני בספק. נתניהו יתאבד על כך שלא תיפול שערה מראשי ההתנחלויות – גם אם את המחיר נצטרך לשלם כולנו.

בסופו של דבר ינצח חזון השלום של שמעון פרס. והוא ינצח – לא משום גישה תמימה ונאיבית של חולמי שלום. חזון השלום של פרס ינצח בעיקר בזכות ראייתו האסטרטגית ארוכת הטווח שהביאה אותו להקמת הכור בדימונה.

אהבתי אצל שמעון פרס גם את הדגש ששם על מדע וחדשנות. שמעון פרס היה הראשון בישראל שהעלה על דל שפתיו את המושג "ננוטכנולוגיה" ודחף בכל כוחו לקידומה ולהפיכתה לענף מרכזי במשק הישראלי. פרס – משכיל ותאב דעת מאין כמותו – ידע כמעט הכל על הכל: החל מתנ"ך ותולדות העם היהודי, דרך מדעי החברה, שירה וספרות וכלה במדעי המוח, ברפואה ובביוטכנולוגיה.

את הפוליטיקה הקטנה, שהכשילה אותו בנקודות מכריעות בחייה של המדינה, לא אהבתי. "התרגיל המסריח" והתרגילים הפוליטיים האחרים גרמה להשנאתו של פרס בעיני חלקים רחבים בעם. לא אהבתי גם את חיזוריו המוגזמים אחרי חצרות רבנים, אדמו"רים ומפלגות חרדיות. אבל את כל אלו מסתירים מעשיו הגדולים שישאירו את חותמם, על מדינת ישראל, עוד עשרות רבות של שנים.