Skip to content

"סל תרבות" בתיאטרון תמונע: רעיון יפה, תוכן מאכזב

התוכניה של ההצגה מבטיחה תיאטרון אחר שחוקר את הזהות הישראלית על כל גווניה, אבל בפועל "סל תרבות" הוא אירוע נחמד וריק מתוכן אמיתי ובעל משמעות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

★★★★★

על הבמה של תיאטרון תמונע יושבים הקהל והשחקנים יחד, חלק על כסאות, אחרים על כריות הפזורות מסביב. כולם מייצרים ריבוע גדול, המכיל כ-50 צופים ושמונה שחקנים. מדי כמה דקות נכנסים למרכז הריבוע שחקן אחד או שניים, עושים משהו, מדברים על נושא מסוים, מנהלים דיאלוג קצר – וכך הלאה. הנושאים נעים בין פוליטיקה ליהדות, בין משפחה לתרבות. כל קטע אורך שבע דקות בלבד ומשלב, בדרך כלל תצוגת טקסט שמוקלד על מחשב. הטקסט אמור להעניק ממד נוסף למתרחש במרכז הבמה.

אמירה מעוררת מחלוקת על הדגל. צילום: גדי דגון

מדי פעם השחקנים מזמינים צופה מהקהל לדיאלוג קצר בן שלוש דקות. יש גם שירה בציבור, שמתנהלת במקביל בכמה מוקדים, כאשר בכל מוקד מוזמנים הצופים לשיר שיר שמרגש אותם. אחד השחקנים מנופף בדגל ישראל כדי לומר שהדגל ריק מתוכן ואסור להתייחס אליו כאל גורם מאחד. למה? כי כך הדגל מוחק את הזהות האישית והתרבותית, ואת הפלורליזם, ומביא ליצירת חברה קרועה מבפנים. אמירה מעניינת ומעוררת מחלוקת, אולי האמירה הכי משמעותית בערב. אבל ניפנוף הדגל והמסר הנלווה אליו לא מעוררים שום מחלוקת או טלטלה אצל הקהל ושום וויכוח בין השחקנים. למה? ככה.

השחקנים מסתובבים על הבמה עם סלי פלסטיק ריקים. להצגה, אני מזכיר, קוראים "סל תרבות". האם הסל הזה ריק? לקראת סיום אחד השחקנים מחזיק סל מלא בבורקסים ומחלק אותם לקהל, ומספר על ילדותו כילד שמן ואיך הגיע עד הלום. אבל "סל תרבות", אני יכול להרגיע, אינה הצגת בורקאס.

בתוכניה כתוב שהאירוע מדמה סוג של שיחת סלון מורחבת: "שבעה יוצרים נפגשים עם הקהל בסלון-מעבדה המשמש בדרך כלל כחלל ציבורי בבית פרטי, והופך בעבודה זו לחלל אישי בבית ציבורי: התיאטרון. דרך חיפוש אחר זהות ישראלית ולאומית תוך כדי יצירתה על הבמה, העבודה חוקרת את שורשי הזהות של האינדיווידואל ואת הקבלה וההתנגדות למדינת הלאום. איך הגוף הציוני שולט על הגוף הפיסי שלנו? למה כל בוקר אנחנו קונים כרטיס טיסה ובערב נשארים במדינה? למה הכל פוליטי ואיך האלטר אגו והרצל קשורים לכל זה? בואו לסלון שלנו, להפשיט וללבוש את ישראל 2016. מבולבלים? גם אני.

להפשיט וללבוש את ישראל 2016. צילום: גדי דגון

באתי לסלון ולא זיהיתי חיפוש אמיתי או חקירה מעמיקה של זהות ישראלית ולאומית, אלא ריפרוף על נושאים רבים. גם לא הבנתי איך הגוף הציוני שולט על הגוף הפיסי, ואפילו לא ראיתי איך מפשיטים ומלבישים את ישראל 2016. מה שכן, היו התחלות של דברים, והרבה דיבורים. גם על הרצל.

הרעיון של "סל תרבות" – מעניין. הסגנון יפה ומעורר סקרנות. אבל התוכן דל מאכזב. הטקסטים סתמיים בדרך כלל ולא מעניינים. פה ושם נזרק לחלל משפט מעניין, אבל אין לו המשך או התפתחות. אין עומק, אין דרמה, אין תשוקה ולעיתים גם מתגלה בורות. למשל, אחד השחקנים הזמין למרכז הבמה את אחת הצופות היותר מבוגרות והחל לנהל איתה שיחת היכרות. האישה החביבה סיפרה שבעלה הוא אהרון אמיר. "אתה יודע מי זה אהרון אמיר, שמעת עליו?" שאלה את השחקן המראיין. "לא", השיב לה השחקן. תשובה שאולי מתאימה למירי רגב ולא לשחקן שמופיע בהצגה בשם "סל תרבות" ולא שמע על הסופר אהרון אמיר.

השחקנים, ברובם, הם יוצרים רב-תחומיים: ג'ייסון דנינו הולט, סתיו מרין, נטלי צוקרמן, רותם תש"ח, ריקי חיות, איריס מועלם, אברהם הורוביץ ויאיר ורדי, שגם חתום כיוצר האירוע. השחקנים של "סל תרבות" מעוררים סימפטיה ויוצרים קשר בלתי אמצעי עם הקהל. אבל כאשר הטקסט נטול משמעות דרמטית, הסימפטיה והכוונות הטובות אינן יכולה להחזיק הצגה או אירוע תיאטרוני בן שעתיים. "סל תרבות" של תיאטרון תמונע מעוצב יפה, אבל הוא ריק מתוכן אמיתי ובעל משמעות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן