★★★★★

לעיתים נדירות זה קורה לי בתיאטרון: יצירה עוצמתית, מרהיבה, מטלטלת, מעוררת להרבה מחשבה ובעיקר מרגשת. זה מה שעברתי ב"עלובי החיים" על פי הרומן הנודע של ויקטור הוגו בהבימה. ואני כותב את זה בתור מי שלא משתגע על מחזות זמר.

"עלובי החיים" אינו "עוד מחזמר". זהו סיפור אנושי קורע לב על מרד חברתי ומאבק לחופש ולצדק. במרכז העלילה – ז'אן ולז'אן, אסיר נמלט שמחפש גאולה, על רקע העוני הקשה של המחצית השנייה של המאה ה-19 והמרד החברתי בצרפת. ויקטור הוגו מותח ביקורת נוקבת על תופעת העוני ויחסה של החברה לעניים ולמסכנים.

דבר לא השתנה מאז. הסטודנטים שיצאו לרחובות בצרפת במאה ה-19 הם הצעירים שיצאו לרחובות במחאה החברתית בישראל. הבעיות אותן בעיות והמצוקות אותן מצוקות, אבל גם התוצאות אותן תוצאות: השלטון הצליח לדכא את המחאה. אז והיום. לכן דבר לא השתנה.

"עלובי החיים" הוא גם סיפור מרגש וסוחט דמעות. לפעמים קיטשי. מי אמר שקיטש זה רע? לפחות לא במקרה הזה. העלילה מתנהלת כמו רכבת הרים, עם תפניות חדות. שמחה ועצב, תקווה ואכזבה. כמו בחיים. קשה להאמין שמחזמר יכול לשאוב אותך לעוצמות כאלה. עובדה.

כמעט שלוש שעות עוברת הטלטלה הזו. מוזיקה חיה, תפאורה ענקית ועשרות שחקנים וזמרים. זוהי אחת ההפקות הגדולות והמפוארות שהועלו אי פעם בתיאטרון הישראלי. הגודל, לפעמים, קובע. השחקנים-זמרים נותנים את הנשמה על הבמה. זה אינו מובן מאליו. זה גם סוד ההצלחה של "עלובי החיים" בהבימה.

הבמאי משה קפטן מנצח בכישרון רב על ההפקה המורכבת. אני רוצה לציין את ההופעה הכריזמתית של אמיר דדון בתפקיד ז'אן ולז'אן, יגאל שדה מצויין בתפקיד המפקח ז'אבר וטובים/ות גם רוני דלומי – אפונין, מירי מסיקה – פאנטין, הראל סקעת – מריוס, עידו ברטל – אנז'ולרא, אבי קושניר וחנה לסלאו בתפקיד בני הזוג טנארדייה. התפקידים הראשיים כפולים, כך שלא ראיתי את כל השחקנים בהצגת הבכורה שנכחתי בה.

ההפקה של "עלובי החיים", שבה הושקעו מיליוני שקלים, אמורה לחלץ את תיאטרון הבימה מהבוץ הכלכלי. אם זה יקרה, אולי הנהלת התיאטרון תחזור בה מהכוונה התמוהה למכור את הציור של חנה רובינא, שצייר ראובן רובין. יש דרכים יצירתיות יותר לכסות על הגירעון ולשקם את התיאטרון הלאומי.