תערוכה חדשה: שכונת בת גלים בחיפה, בצילום ובשירה.

את ספיר בונזשטיין הכרתי כשהתארחה בתוכנית הקראת השירה שלי ברדיו, "מילה טובה",
מאז הספקתי להיחשף לצילומים שלה, להתלהב מהתערוכה, ומספיר עצמה ומפועליה, וגם לקחת בתערוכה חלק פעיל ולהחליט לכתוב על אחד מתצלומיה של בונזשטיין.

Print Friendly

"מגיל צעיר אני מאוד אוהבת לטייל בשכונה הזו, במיוחד כי היא מרחק הליכה מביתי. זאת השנה החמישית שבה אציג בשכונה הזאת, כחלק מפרויקט של אומנים מבת גלים, כשכל אחד מציג בביתו שלו", מספרת ספיר ברונזשטיין, יוזמת התערוכה. היא רק בת 17, אבל מאוד פעילה בעולם הצילום כצלמת, ובעולם השירה ככותבת ומשוררת. את ספיר בונזשטיין הכרתי כשהתארחה בתוכנית הקראת השירה שלי ברדיו, "מילה טובה", מאז הספקתי להיחשף לצילומים שלה, להתלהב מהתערוכה, ומספיר עצמה ומפועליה, וגם לקחת בתערוכה חלק פעיל ולהחליט לכתוב על אחד מתצלומיה של בונזשטיין. עניין אותי איך עלה בספיר הרעיון של לשלב שתי אומנויות; אומנות הצילום ואומנות הכתיבה, בתערוכה חובת אמנים ואומנויות. ספיר ענתה: "השנה רציתי לחפש נושא מיוחד שיוצא מבת גלים פן אחר שלא רק כולל תמונות וכך הגעתי לנושא של כתיבה וחיפשתי הרבה תיאורים מיוחדים על השכונה וכך נוצרה התערוכה. בנוסף תהיה מוזיקת רקע של הים ש"יוביל" את האנשים לחדר שבו אני אציג". ספיר החלה את דרכה כאמנית מגיל קטן; "עוד מהיסודי הייתי מציירת ומפסלת מחימר ואמא שלי הייתה שמה את היצירות ברחבי הבית. לאחר מכן למדתי בבית ספר רעות 3 שנים אומנות ושם פיתחתי את החוש היצירתי. כשלמדתי צילום ב"ויצו", הגעתי לנושא שבאמת הרגשתי שמתאים לי ומוציא ממני דברים מיוחדים מאוד. הייתי מגישה פרויקטים על צילומי סטודיו, צילומי חוץ, הייתי מצלמת פילים ומפתחת לבד את התמונות במעבדת שחור לבן ממש כמו פעם. המצלמה הראשונה שלי הייתה מצלמת פוקט כמו שיש לכולם בבית. הכנתי תיק עבודות להתקבל ל"ויצו" וחיפשתי דברים יחודיים לכן צילמתי צמרת של עץ בסיבוב. כשהראתי בבחינות לבית ספר את התמונה כולם היו בטוחים שזאת הייתה עבודה של פוטושופ אך הסברתי להם את הטכניקה שלי והם התרשמו. אחרי "ויצו" הייתי צלמת צבאית בעיתון "במחנה", במשך שנתיים סדיר וחודש קבע. ראיתי וצילמתי את כל צה"ל- מהחייל הכי פשוט עד לרמטכ"ל, ממסעות כומתה עד להפרעות סדר בחברון ועוד. כיום ספיר לומדת עיצוב גרפי ב"תילתן", ובעתיד מקווה לשלב בין השניים בסטודיו משל עצמי. לסיום ספיר אומרת שהיא מזמינה את כולם לבוא לראות את התערוכה, "ולהתרשם מצד מיוחד של בת גלים שכמוני גם הרבה אחרים לא חוו. חוויה שהיא לא רק ויזואלית אלא גם מגרה את חוש השמיעה ואת הדמיון", בנוסף היא מבקשת להודות לאוצרת שירלי משולם, שלדבריה של ספיר, התערוכה קוראת בזכותה. התערוכה תוצג ברחוב נחליאלי 12 בבת גלים. הכניסה היא חופשית. בשכונה יהיו עוד הרבה אירועים אחרים. לינק לעמוד הפייסבוק של ספיר ברונזשטיין לשאלות, +תמונות מהתערוכה ועוד – אתר האינטרנט של אירוע לעדכונים ופרטים נוספים – http://beitgalim.co.il. כמה טעימות, מתוך התערוכה: האורות של חיפה/ עתליה רוזנברג "האורות של חיפה ואת כה יפה והלילה מתוח כמו מניפה הפורשת כנפיה אל הים השחור בו כוכבים משתקפים כאור".

עקבות בחול/ רוזנברג עתליה "בכל עיקבה יש חלל, יש אין, יש אויר שהוא רוח ים. בכל רוח ים יש ריח מארץ רחוקה שהיא תמיד. את ואני מתגעגעים תמיד על עקבותינו אל שהיה וחלף ואל הרוח שעוד נשאף"

 

 

שיר ללא שם /ניב טובול "אני זוכר עיניים כחולות גדולות, כאלה שאפשר ללכת בהן לאיבוד, על עור שוקולדי שעטפו מדי א’ של חיל הים בצבע חאקי.נפגש אמרת. שמחתי. קניתי במעדנייה יין ממקומות רחוקים רחוקים, כדי שהראש יסתחרר קצת כשנהיה קרובים קרובים. אני זוכר, בלילה שישבנו בחוף השקט, עם התותים האננס והיין, סיפרת קצת על הימים האחרונים, ובין המילים שלך היה לי מין רגע כזה, כשהבטתי קדימה וראיתי איך האורות של הפולינום מאירים את הים בסינרגיה מושלמת עם אור הירח. אני זוכר, שכשהבטתי קדימה נזכרתי במבט המהפנט שלך מהפעם ההיא שנפגשנו שם בפולינום. הכל התחבר לי עם המבט הראשון ההוא, כשהסתכלתי לך עמוק בעיניים והרגשתי שאני על גל ענק כזה, שעוטף אותי וסוחף אותי לעולמות נסתרים. ואז הסתכלתי הצידה, אלייך, והמבט ההוא מאז היה קרוב אליי מאי פעם, שלי. שלך, של אריאל בת הים מבת גלים".

השקיעות של חיפה/ נגה פסו. כשואלים אותי מה יש לעשות בחיפה, תמיד עולות בי שקיעות. צבעים דוהים, כמו נופלים לתוך הים ביחד עם השמש, מתחלפים בצבע שבולע את כולם, בחושך. בשעת השקיעה אני כמו מהופנטת, לא רגועה. מחפשת מקום טוב לראות ממנו אותה, להיפרד, מהיום שהיה. והרי זה אסבסורד, וכל המקומות טובים, וכל השקיעות דומות אך שונות, אך אני בחיפוש אחר השקיעה המושלמת, מאוהבת. ולא יכולה להבין, איך כל האנשים האחרים, ממשיכים בשלהם, כאילו שהיום לא נגמר, שהשמש לא הולכת. אני רוצה כמו השמש לעצור, להיפרד, לנוח, לישון, להגיד להתראות – גם ליום שהיה, וגם לאנשים שבסביבה. אבל העיניים כבויות, לא רואות, לא אותי ולא את השקיעה. כיצד זה יתכן? תהייה.. (שיר זה ישתתף בספרה החדש של נגה פסו: "רגעים של בין לבין", והתמונה הזו שצילמה ספיר, תעטר את כריכתו של הספר).

 

את כל הצילומים צילמה: ספיר ברוזנשטיין.

Print Friendly

על אודות נגה פסו

נגה פסו היא עיתונאית, תסריטאית וסופרת; מחברת הספרים - "קדחת הנדודים", "שירים לאמא", "דם ופואטיקה", "לדבר עם המתים", "על החיים ועל המוות", "א-סופה", "קיצורי דרך", "כשהרוחות של אוגוסט מנשבות גם בספטמבר", "חופש", "שירים שיצאו מן האובך", "Travel seek" ועוד. אוהבת את החיים וחוקרת את השתנותם האין סופית, אוהבת טבע ואדם, וכמובן את הכתיבה. https://www.facebook.com/BooksInEnglishAndHebrew/?ref=aymt_homepage_panel http://noganog4.wixsite.com/noga-pesso
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, תרבות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.