אדם שרוצה להבין את עצמו על כל מורכבותו, עד שורשיי שורשיו הפנימיים, מוזמן לחפור ולהעמיק באחד עשר הפרקים הראשונים של התנ"ך. כל התנ"ך כולו, וכל ספר פסיכולוגי או רוחני, שנכתב מאז, לא ישווה לאחד עשר הפרקים הללו, שהם מטמון רוחני שאין דומה לו.  אחד עשר הפרקים כמותם כמראה צלולה לשורשנו. היכולת להבין את עומק הרבדים המוסתר בסיפורים, מקבילה לחלוטין להתפתחות הרוחנית של הקורא בהם. ככל שאדם יותר מודע לרבדיו הפנימיים, כך הפרקים הללו יותר בהירים לו.

במאמר זה אני רוצה להזמין את הקורא להצצה קטנה באחד הסיפורים הגאוניים שנכתבו על פני כדור הארץ. ואני מתכוונת לסיפור המבול. הסיפור רחב מאד, ואני אעסוק רק בנקודה אחת שלו – בעניין "נשיאת החן".

לפני שנתבונן בנושא זה אני חייבת להרחיב בעניין מסוים. פרשת נוח משתרעת על פני ארבעה פרקים. בדרך כלל הסיפורים בספר בראשית קצרים, ואינם עולים על פסקה אחת או פסקאות אחדות, ואילו סיפור זה מתארך מאד. לדעתי יש לכך שתי סיבות. ראשית, זו פרשה מאד חשובה לחקר התודעה האנושית, ולכן, היא הודגשה והורחבה מאד. כי זו מטרתה של חטיבת הסיפורים שבפתיח לתנ"ך. ושנית, פרשה זו היא שילוב גאוני בין שני סיפורים.

למרות שמדובר, כביכול, באדם אחד בשם נוח, הרי שהדבר אינו כך כלל וכלל. הפרשה מדברת על שני נוח ועל שני שמות אלוהיים, יהוה ואלוהים. העובדה שהסיפור הוא שילוב של שני סיפורים ידועה למחקר המדעי מזה זמן רב. שילובם של שני הסיפורים מנומק על ידי המחקר המדעי באופן אחר, מנקודת המבט אותה אני מעלה כאן, אך במאמר זה לא אכנס לנימוקיו. לא אכנס במאמר זה, גם לשוני שבין יהוה לאלוהים. להלן נקודת המבט שלי, כחוקרת תודעה, בנושא שתי הדמויות של נוח.

ישנו נוח אחד, שהגדרתו בסיפור היא: "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה". וישנו נוח שני, שהגדרתו בסיפור היא: "אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ".

בפרשת נוח מדובר על שני מצבי תודעה, שהם משמעותיים מאד להבנה העצמית שלנו. שני מצבים, הסותרים זה את זה. תודעה אחת היא תודעת "נשיאת החן בעיני יהוה", ותודעה אחרת היא "להתהלך את האלוהים".

שתי התודעות המדוברות מצויות תמיד כאופציה אצל כולנו. אנחנו יכולים להיות נוח, שכל חייו "עובד" בלמצוא חן בעיני אחרים, ואנחנו יכולים להיות נוח, שמתהלך בנחותה ומממש כל רגע בחייו את החלק האלוהי האוהב שבו.

כשנוח המרצה יוצא מן התיבה אחרי רדת המים, הדבר הראשון שהוא עושה, הוא הריגה. הוא הורג בעלי חיים, כדי לשאת חן בעיני יהוה. נוח מלא תודה ליהוה על כך שהוא בחר להציל אותו ואת בני משפחתו. כדי להודות ליהוה הוא מרגיש שעליו להמית בעלי חיים ולהעלותם לעולה.

במילים אחרות, שקשורות עם המודעות העצמית שלנו: אדם שמצפה שהעולם יראה אותו, יבחר בו, יעזור לו, יושיע אותו, יקשור לו כתרים, ירומם אותו לגבהים, יעריץ אותו… משלם על היותו חלק מן העולם. והתשלום, על פי פרשה זו, הוא להרוג את חלקיו התמים.

קשר בינאישי של אדם חסר שורשים עצמיים, שתלוי במחשבת האחר עליו, תמיד יתבסס על הריגת החלקים הראשוניים החיים בו: העצמיות, הכנות, התום, היצריות הטבעית, היצירתיות העמוקה.

אנחנו יכולים גם להיות נוח אחר. זה שאלוהים רואה בו פרטנר לכריתת ברית. זה שאלוהים מברך אותו ומעניק לו מכל טוב הארץ. זה שלא הורג בעלי חיים, כי הוא מודע לחוק עליון: בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ, והוא לא חי על חשבון אף ישות אחרת – לא מחוץ לו ולא בתוכו. שכל חלקיו, וכל סביבתו, בעיניו הם אלוהיים ומקודשים, ולכן אינו מדכא לא את מה שמחוץ לו ולא את פנימיותו. נוח שמתהלך את אלוהים לא מנסה להיות אהוד בעיני אף אחד.

נוח המתהלך את אלוהים לא צריך להודות לאיש על כך שהוא חי וקיים. הוא לא תלוי באחרים. הוא בטוח בכך שהוא בסדר. אף אחד לא צריך לומר לו שהוא טוב וראוי. הוא יודע עובדה זו מתוכו, כי הוא חי את נשמתו וגופו המאוחדים, מתוך קבלה מלאה.

נוח המקבל את עצמיותו כולה, חף מכל תחושת אשם, ולכן הוא אינו תלוי במעשים שהוא עושה, שיוכיחו את חפותו. הוא לא צריך להרשים. הוא לא צריך לעשות מחוות של טוב לב. הוא לא צריך להוכיח לאיש שהוא מוצלח. הוא לא צריך להשיג הישגים בשום תחום, והוא לא צריך להתפרסם. הוא לא צריך שידברו בו, ויאמרו שהוא מדהים, שיכירו בכך שהוא מיוחד ונפלא. הוא לא זקוק לדבר חיצוני כלשהו כדי לדעת שהוא בסדר גמור!

לעומתו, נוח המרצה, עסוק כל ימיו בלהוכיח ובלהיווכח, שהוא אדם טוב, וזאת מפני שיש לו עניין לא פתור עם מיניותו.

כשנוח המרצה יוצא מן התיבה, הוא ממהר לשתול כרם. הוא שותה יין, משתכר ומגלה את ערוותו בפני חם בנו. הבן האומלל, שנחשף לאבריו המוצנעים של האב, על לא עוול בכפו, הוריש לכולנו קללה נוראה – להיות עבדים לאחינו. וכך כתוב: וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. (כנען, הנכד של נוח, הוא בנו של חם).

נוח המרצה מאשים את בנו, שמוגדר בפירוש "הקטן", כלומר התם, על מעשה שהוא עצמו עשה. והוא מקלל בזעמו את בן בנו.

פרשה גאונית זו מקשרת באופן חד משמעי בין העיוותים שיש לכולנו, ביחסנו לאנרגיה המינית שלנו, לבין התנהגות הריצוי. כל עוד בני האנוש חיים באי שלום עם האנרגיה המינית שלהם, לעולם הם יהיו עבדים. על פי פרשה זו אנו מבינים שהקשר שלנו למיניות שלנו הוא שמכתיב לנו שנהיה כעבדים לאחינו.

כל עוד המיניות שלנו היא אנרגיה אותה אנו חווים כרעה וכראויה לדיכוי, תמיד נרצה לשאת חן בעיני אחרים, כי אנו מאמינים בתוכנו, שאנו אנשי חטא שראויים לעונש. כל עוד לא פתרנו את בעיות המין שלנו עד עומקן נהיה כעבדים המבקשים שיתנו לנו פירורי כבוד. נקודה זו הופכת אותנו כולנו – מקטן ועד גדול – למי שאנו אישיותית. והיא מכתיבה לנו את תפישתנו העצמית ואת כל התנהגויותינו החברתיות.

נוח, שמאמין שהוא "ראוי להתקבל כאחד האדם" רק בגלל שמישהו אחר העניק לו הכרה בניקיון כפיו, לנצח נצחים ידכא את מיניותו ויעביר הלאה לילדיו את תדר דיכוי המיניות והריצוי.

רק כשאנו יודעים לבטח, בינינו לבין עצמנו, בכל הרבדים, שהמיניות שלנו זכה במהותה, אנו משתחררים מהתלות בחברה.

מפרשת המבול אנו לומדים סוד גדול מאד. בעומקנו קיים מפתח לחופש. מפתח זה מוסתר בתוך הקשר שבינינו לבין האנרגיה המינית שלנו. כשאנו נושאים בקרבנו ידיעה (שקרית) שנולדנו מקוללים במיניות חייתית שיש לדכאה, ובעודנו ילדים כבר היינו רעים, כפי שאומר יהוה: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – לא נוכל לחיות בחופש.

החופש שלנו תלוי, אם כן, ביחס שלנו לאנרגיה המינית. ביום בו אנרגיה זו מפסיקה להטריד אותנו באלפי סמני שאלה, אנחנו יודעים שאנחנו על שביל החופש. כל עוד אנו מוצאים עצמנו בעיסוק כלשהו סביב המיניות – מדברים, שרים, כותבים, מצלמים, מציירים… על כמה היא יפה, או כמה היא לא יפה, משמע שהיא עדיין שואלת אותנו אם כבר קבלנו אותה.

אירי ישראלי-רושין

האקדמיה לנשיות

למאמרים נוספים של המחברת