בהיאחזות הנוער בסיני

ארזתי את עצמי ונסעתי לסיני. למה? ככה. כשהגעתי לשם, פגשתי את מלח הארץ. צוחק, מחייך, שליו בשקט מספר שההורים חושבים שהוא באיזה מקום בדרום – לא בסיני. אז נחתי לי שם.. בהיאחזות הנוער בסיני, דברים יפים ראיתי בעניי

Print Friendly

דווקא בסיני מצאתי את ארץ ישראל היפה. לא בפסטיבלים ובטח לא בחופי הים עם המנגלים (ביחוד לטבעונית שכמותי) ולא במסעדות תל אביב. בסיני מצאתי את ארץ ישראל היפה.

לא יודעת מה לעזאזל חשבתי לעצמי ולמה זה לקח לי שש עשרה שנים, אבל לפני כמה ימים, בערב יום הכיפורים, זה קרה. ירדנו שוב לחופי סיני הזהובים. ולא ידעתי למה לצפות ואת מי נפגוש. הופתעתי לטובה. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות בהן המציאות גברה על ציפיותי. כי דווקא שם, בסיני, במרחק נגיעה מישראל ובצל אזהרות מסע והפחדות אדירות, מצאתי את ארץ ישראל היפה.
כבר במעבר הגבול נפלו המחיצות, היה מין מג'יק באוויר, עיניים מאירות באור שובב של הישראלים שבחרו להשאיר מאחור את הפחד לטובת מפגש חסר גבולות והיגיון עם יפי המקום.

הנוף אותו הנוף: שילוב של הרים על גווניהם המדבריים, הים בצבעי כחול וטורקיז עמוקים ומשגעים וחופיו הזהובים.

ערב יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו מעבר הגבול לסיני נסגר, משני הצדדים, מהשעה 14.00 ועוד למחרת בערב, מוצאי יום הכיפורים. כשהגענו, המקום היה עמוס באנשים, רובם ישראלים, אבל היו שם גם אוטובוסים מלאים בקבוצות מאורגנות של תיירים מזדקנים מחו"ל. בצד המצרי המתינו מוניות, ואחרי מו"מ קצר על המחיר יצאנו לכיוון ראס בורקה. נסיעה של כחצי שעה ואנחנו בחוף. כבר מהרגע הראשון מרגישים וויב אחר באוויר. זה לא סתם עוד חופשה בחו"ל, זה חופש במובן הרחב של המילה, רוגע ושלווה.
החוף של סבח היה כבר מלא אז נדדנו לחוף הבא, טרנקילה של סעד. התמקמנו בחושה מבמבוק עם חלון, רצפתה מרופדת בשטיח בדים קלוע וצבעוני, עליו מונחים שני מזרנים וכריות (יש גם חושות עם מיטה). העפנו בזריזות את התיקים ועפנו לחוף.
על החוף בסככות עם פינות ישיבה מלאות בכריות, שטיחים ושולחנות נמוכים, מצאתי הרבה ישראלים, צעירים וצעירות וילד מוגלי אחד שהסתובב בין כולם. אני מתיישבת וישר מרגישה בבית, תחושת אמון ושפיות שלא ציפיתי לה. הנינוחות והשלווה אופפים אותי כמו ענן נעים שרק למחרת יהדהד במלוא העוצמה וישאיר את כל המחשבות הטורדניות של היום יום,  אי שם מאחורי הגבול.

באופן די מפתיע, או שלא, הנוף והפסיפס האנושי היו ההפתעה והכיף הגדול. הרוב המכריע היו ישראלים. באופן מוזר כמעט ולא היו תרמילאים מערביים, כמו במקומות אחרים בעולם (למעט, מיבי,  בחורה נורווגית ששוהה בישראל ומטיילת בכל העולם). יום אחד הגיעה במפתיע מונה, צעירה מוסלמית מקסימה בת 21 מקהיר, אחרי נסיעה ארוכה של שבע שעות לבדה באוטובוס, אמיצה. מונה דוברת אנגלית ברמה בסיסית טובה כך שיכולתי ל"חפור" לה עם שאלות. היא ספרה לי שהיא סטודנטית לתקשורת והחלום שלה הוא בכלל להיות נהגת מונית, כי היא אוהבת לנהוג, ורוצה לחסוך כסף כדי לטייל בעולם.

מהר מאוד גיליתי שהרב המכריע של הישראלים גילם נע בין סוף שנות ה-20  לשלהי ה-30. היו גם מעט מבוגרים בני למעלה מ-50 וגם קצת ילדים ובני נוער, שהגיעו עם בני משפחתם. רוב הצעירים סיפרו שלא אמרו להורים שהם יורדים לסיני, כדי לא להדאיג אותם וגם כי חששו שיעצרו בעדם. "אז מה אמרתם להם?" שאלתי "שאנחנו נוסעים לטייל בדרום…" צחקתי ואמרתי שאצלי זה הפוך, הילדים שלחו לי הודעה לחוצה, כי לא היתה קליטה רוב הזמן, "בחיים?". כולנו הסכמנו שבארץ הרבה יותר מסוכן אפילו בלי טרור, רק לעלות על הכבישים. שמעתי גם את הטיעון שהבעיה היא החילוץ וטיפול במקרה של בעיה, אז מה קורה במזרח הרחוק, מזרח אירופה או דרום אמריקה אליהם כולנו נוסעים ללא שום חשש. שם יש רפואה ושירותי חילוץ מתקדמים? באופן אישי החרדה היחידה שלי הייתה, שמכוניתי החמודה לא תבגוד בי בדרך לאילת ובחזרה בעליות, ושתימצא במקום בו השארנו אותה באילת, כל השאר לא הטריד אותי.

שם בסיני, מצאתי את ארץ ישראל היפה

לא משנה המוצא, היכן גדלו, או מה הן דעותיהם הפוליטיות (נושא שכולם ברחו ממנו כמו מאש- באנו להתנתק, לא?) – אשכנזים, מזרחים, רוסים, אקדמאים, צעירים שעדיין מחפשים את עצמם, ילדים ומבוגרים – כולם, ללא יוצא מהכלל, התנהלו בשקט ובנעימות. אין צעקות, אין מוזיקה עם פליי ליסט רועש, אפילו הכלבים לא התקוטטו. כלי הנגינה היחידם היו דרבוקות וגיטרות אקוסטיות. הרגשת הביתיות והאמון באה לידי ביטוי כשראיתי טלפונים, חפצים אישיים, ספרים ומגבות זרוקים בכל מקום ושום דבר לא נעלם ואף אחד לא נוגע במה שלא שלו. הכול זורם ברגוע: צעירים שסיימו לצום הביטו לשמים וספרו שלושה כוכבים ואז שברו את הצום עם העוגה שהביאו מהבית ותה מתוק מקנקן מקומי; המפגשים האקראיים עם מכרים והתחברות עם כאלה שהיו זרים עד לאותו רגע. באופן פרדוקסלי הייתה תחושה חזקה של ביטחון. חופש וניתוק מהעולם. לי, כאחת שמחוברת בוריד לאקטואליה זה היה סוג של גמילה ברוכה מההתמכרות לטוויטר ולחדשות.

בחלק מהזמן הרגשתי כמו זקנת השבט ולא רק בגלל הגיל (60), אלא בגלל שהייתי היחידה עם זיכרונות מהתקופה שישראל עוד שלטה בסיני. האמת היא שטוב שהחזרנו את סיני, ובכך כנראה נשמרו החופים הבתוליים והאותנטיים של חצי האי הזה, ביחוד כשרואים את מה שקורה אצלנו בארץ בעשור האחרון עם כרישי הנדל"ן שהשתלטו על כל פיסת חוף ותנופת גורדי השחקים, שהרסו כול חלקה טובה בתל אביב, ירושלים, נתניה וחיפה.

אחד הכייפים הגדולים שלי כאוהבת בעלי חיים וכטבעונית היה לגלות שיש לי שפע של אוכל טעים. סלט הירקות הקצוץ בדיוק במידה הנכונה עם הרבה לימון היה בדיוק מה שחלמתי עליו כבר בבית, במיה ברוטב עגבניות, פול מתובל כראוי, אורז, פסטה ברוטב עגבניות פיקנטי של אחמד, הטבח שלנו החתיך והחייכן מלוקסור, פתות "אש תנור" בדואיות, סלט חצילים "בבגנוש" עם טעם קלוי של מדורה, הכי טעים שאכלתי שנים, עם טעם של חצילים קלויים פשוט להתעלף וטונות של צ'יפס. רק לראות את הכלבים מתרוצצים חופשי על החוף, היה כיף גדול. אומנם כל אחד או שניים שייכים לחוף מסויים אבל מידי פעם הם יוצאים עצמאית לטיולים על החוף. לאחמד הטבח הייתה כלבה מקסימה, רוקסי, ששמרה עלי בלילות כשישנתי ממש על החוף ולא בחושה, כדי לחוות עד הסוף את רחש הגלים ולצפות השכם בבוקר בזריחה המטורפת העולה מעל רכס הרי ערב הסעודית והים האדום . במשך היום רוקסי נצמדה אלי  והלכה אחרי כמעט לכל מקום, לטיול בחוף, וכשנעצרתי לדבר או ליצור בחמר שמצאתי במים, פשוט חיכתה, ממש כמו הכלבים שלי בבית. אפילו כשנכנסתי לשחות בים היא הגיעה אחרי בשחיה, כולה מתנשפת. רק חבל שאין שם וטרינר שיעקר אותה. הופתעתי למצוא חתולים נינוחים ומטופחים שרועים להנאתם ואין אף רשע שיתעלל בהם.

לכל חוף של חושות יש מטבח, שמתהדר בטבח "הכי טוב" ולכל אחד יש המלצות מהחבר'ה הותיקים. לא צריך להסתובב עם כסף, הם אוהבים לרשום ולהגיד "תבוא אח"כ לשלם" (אמון אמרתי?) הם פשוט סומכים עלייך שתבואי לשלם. מניסיוני הקצר, עדיף לברר מראש מה המחיר של כל מנה, כי ברור שאין תפריט מסודר עם מחירים, סתם כדי למנוע אי הבנות כמו שקרה לנו ולאחרים, אבל בסוף תמיד מסתדרים. כשעזבנו, התשלום שביקש סעד נשמע סביר והגיוני לגמרי, יותר זול מאשר בבית.

משעות הבוקר מתחילות לזרום לחוף מצעד של נשים בדואיות נושאות על מצחן צרור מבד גדול שמכיל את מרכולתן – החל משרשרות חרוזים וכלה בחולצות ושמלות חוף, מיטב האופנה הבידואית. ויש גם את הכולבויניק – הספר הנודד – שמגלח ותולש שערות מהפנים עם חוט תפירה, ובנוסף הוא גם מוכר גלידות וסיגריות.

ואיימן בן ה-22, המלצר המתוק מנואיבה שכל כך רצה ללמוד עברית. בכיס החזיק דף ועפרון ורשם בקפדנות רצינית כל מילה שלימדתי אותו. לפעמים התקשר לאחותו מדריכת צלילה שדוברת אנגלית שתתרגם לו מה אני אומרת.

אין ספק שהתחושה היא גן עדן. ישראלים וסודנים, מצרים ובדואים, כולם במארג אחד, מדברים וצוחקים ביחד וזה כל כך שפוי וטבעי שלא ברור למה זה קורה רק שם.

ואם בגן עדן עסקינן, טיפ לצוללנים (בסוף אני נשארתי היחידה במשפחה בלי רישיון צלילה): חוץ מדהב והחור הכחול, מיצרי טירן הוא בין אתרי הצלילה היפים והכי מדהימים בעולם. (יש לי טלפון של מדריכת צלילה דוברת אנגלית).

הפעם ירדנו רק לחמישה ימים. הבן שלי הרגיש שזה היה בדיוק המינון הנכון ואני לעומתו הייתי יכולה להשאר עוד.

חציית הגבול חזרה לישראל והמעבר החד חזרה לאילת "המודרנית" עם מראה החוף שמפוצץ באוהלים, אחד על השני בדוחק כמו במחנה פליטים, רק מעצים את תחושת האופוריה וההצצה לגן עדן; הרגשה של חלק מקבוצה שבחרה לשים בצד את הפחד, כי תכלס, החיים מלאים בסכנות. בישראל לא מסוכן? לא נעים לי להגיד אבל בכל זאת אגיד, אולי טוב שכך. שיבואו רק אלה שיודעים לכבד את הטבע ואת הזולת.

מה שכן, הפעם הבאה לא תהיה בעוד שש עשרה שנים, אלא הרבה קודם.

לסיום, אין לראות בטור שלי המלצה לנסוע לסיני, כל אחד והבחירות שלו.

קצת מידע עדכני נכון לאוקטובר 2016:

הגעה לגבול ברכב – ניתן להשאיר את המכונית במגרש לא מאובטח במידה ויש מקום או להחנות באחד החופים ולקחת מונית או קו 15.

ניתן להיכנס עם רכב (לבדוק עם סוג הרכב מאושר. אסורים רכבי  4X4, דיזל ועוד) וזה כרוך בתשלום ביטוח.

ויזה: אין צורך בויזה לכניסה חד פעמית לסיני, לשהייה של עד שבועיים. לבדוק שהדרכון בתוקף.

אגרת מעבר בישראל – 101 ש"ח

אגרת כניסה למצרים – התשלום נעשה במחסום משטרה ביציאה עם המונית/רכב – 120 לירות מצריות לאדם.

מי שמעוניין להגיע לקהיר: יש שני אוטובוסים שיוצאים כל יום מטאבה, נסיעה של שבע שעות והמחיר – 100 לירות מצריות.

מוניות ממתינות ביציאה והן מאוד נוחות. מחיר למונית מ – 30 ש"ח ועד כ- 50 ש"ח בערך, תלוי במרחק, במספר הנוסעים וביכולת המיקוח.

מחיר ללילה בחושות – החל מ -30 לירות ועד 40 לירות בערך.

שערי חליפין: 2 לירות לשקל; 10 לירות ל-1$

המלצה – תבואו עם דולרים כי השער יותר גבוה, מקבלים גם שקלים. בחופים, רק מזומן!  אין כרטיס אשראי.

כמה חופים במפרץ ראס בורקה: סבח; טרנקילה – סעד; פרדייס; פריי ביץ'; אסאלה

בעונת החופשות כדאי להזמין מראש למי שרוצה חושה בקו המים הראשון.

 

Print Friendly

על אודות ג'נין תמי וולף

ראיתי ועשיתי כבר כמעט הכל. חקלאות, פרסום ושיווק, ניהול, הפקות, עסקי אפיה (רק כמה דוגמאות שלא תתעייפו), אמא ל-4 ילדים, כלבים וחתולים. ראיתי עולם ולמדתי תוך כדי הליכה. פעם ראשונה עיתונאית - סגירת מעגל אחרי 30 שנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה עוד בתיירות, תיירות, תיירות בארץ, תיירות בחו"ל, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בהיאחזות הנוער בסיני

  1. מאת גורן‏:

    שמח שנהנית סיני בגדול מקום מדהים הייתי שם פעם מזמן מזמן אבל שהפסטורלה לא תבלבל אותך מתחת לשטח רוחשים שם ארגוני דעא"ש טוב שהכול נגמר בשלום אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו חס ושלום דעא"ש היה באזור ………… בקשר לטוב שעזבנו את סיני באחד הביקורים אמר לי בדואי חבל שעזבתם [ סובלים מהיד הקשה של המצרים] נו כל אחד והחלום שלו

    • מאת ג'נין תמי וולף‏:

      היי גורן,
      תודה על התגובה.
      ואל תדאג, לא התבלבלתי מהנוף והשלווה, הכל נלקח בחשבון. אין מקום בטוח היום בעולם ודאע"ש בכלל עסוקים עם המצרים במרחק של כ- 350 ק"מ מערבית לחופי סיני באזור אל עריש ושייח זועייד (דרומית לרצועת עזה). תאונות ואסונות יש בכל מקום אפילו ע"י הורים ששוכחים ילדים ברכב. מאמינה בגורל.
      אולי הבדואים מצטערים אבל לעניות דעתי, עם הזמן החופים הנפלאים והבתוליים היו הופכים להיות כמו באילת.