צַיֵּר לִי כִּבְשָׂה

'אח, לוּ היה לנו קלרינט', יקיר בן משה, הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2013, 99 עמ' בספר השירה 'אח, לוּ היה לנו קלרינט' מבצע המשורר יקיר בן משה סיבוב מרשים ובשיא הטבעיות מַפנה את גבו אל האקזיסטנציאליסטי, אל הקיום הֶעָקר …

Print Friendly

'אח, לוּ היה לנו קלרינט', יקיר בן משה, הוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2013, 99 עמ'

המשורר יקיר בן משה

בספר השירה 'אח, לוּ היה לנו קלרינט' מבצע המשורר יקיר בן משה סיבוב מרשים ובשיא הטבעיות מַפנה את גבו אל האקזיסטנציאליסטי, אל הקיום הֶעָקר ואת פניו אל האסנציאליסטי, אל פוריוּת המשמעות.

"… כְּשֶׁהָרֹאשׁ רֵיק מִכָּל מַה שֶׁהָיָה, מִכָּל מַה שֶׁאֵינְךָ, / רַק אָז יֵשׁ לְהִסְתּוֹבֵב." הוא מתיר חבלים בסוף השיר 'בבת אחת' (עמ' 42).

האבהות מביאה סיבותיה עמה ומציבה בפניו זווית ושדה ראיה חדשים: מעתה יקדיש מבטיו לעבר אחד: שני ילדיו. ישים פעמיו לצלילי רגשות מכוונים, יחדד את התודעה ויגדיר את ה'אני' דווקא באמצעות התמקדותו בראיית הזולת: "נוֹלְדוּ לִי שְׁנַיִם, שֶׁאֵינֶנִּי אֲנִי" ('חשבון פשוט', עמ' 15), יקבע את חירותו גם במסגרת גזֵרות: "תָּמִיד מֵחָדָשׁ: הַחֹפֶשׁ נִצָּת / בְּהַטָּיַת הָרֹאשׁ, בְּעִפְעוּף הָעַיִן וּבִתְנוּפַת גַּפְרוּר הַלֵּב / הַנִּתָּז לְמֶרְחַקִּים, / כְּשֶׁהַגּוּף מִתְלַקֵּחַ, בּוֹעֵר וְדוֹעֵךְ." ('כמו לראשונה', עמ' 17), יהיה שמח וטוב לב: "וְהַבַּיִת שָׁר, אוֹר הַיָּרֵחַ / מֵצִיף אֶת הַגּוּף … בְּשָׁעָה שֶׁהַלַּיְלָה / פּוֹרֵץ בְּבֶכִי, מְאֻשָּׁר, כָּל הַטּוּב הַזֶּה שַׁיָּךְ לוֹ!" ('האם בכל צריח מסתתר נסיך מאוהב', עמ' 14), כל זאת חרף היות ההורות פרח בעל חוחים או בובה מפלצתית, חרף רדיפת הדאגה ונסיגת הזוגיות, שני יצורים פראיים.

לא רק שבן משה אינו עוצר את הזמן, הוא מחקה את פלא הבריאה, לא רק בהבאתו ילדים לעולם ובבריאת עולם לילדיו, למעשה הוא בורא את עצמו: "הֶחְלַטְנוּ לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ. / לְהָשִׁיב אֶת הַתַּפּוּחַ אֶל הָעֵץ / …/ לְהַחְזִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֶל הַתֹּהוּ / וְאֶת הַפַּחַד אֶל הַבֹּהוּ – / לְגַלְגֵּל מֵחָדָשׁ סִדְרֵי עוֹלָם." ('שלא לאבד את מטוטלת הבריאה', עמ' 21).

בספרו נתמך בן משה בהלך רוח קיומי-מהותי השּׁוֹרה בספר 'הנסיך הקטן' של הסופר אנטואן דה סנט – אכזופרי, בשיר המשמש מעין הקדמה לספר (קודם לשער הראשון) 'אגרוף יופי' (עמ' 7-8) הוא עושה זאת ביתר שאת ובקול העומק. בדומה לנסיך הקטן, גם הוא יוצא למסע רוחני המקרב אותו אל ההדדיות הרחק מעיני ציפיות, תבניות, כבלים ומוסכמות המאפיינים מבוגרים בראייתם את העולם, רק שהוא עושה דרכו במסגרת משפחתית, בעיקר הורית ולא במפגשים עם דמויות מדומיינות, אצלו הזולת הוא ילדיו. כך הוא פותח את השיר:

"כֻּלָּם מְצַפִּים מִמֶּנִּי לִכְתֹּב שִׁירִים, לְהִתְעַמֵּל, לָשׁוּב וּלְגַדֵּל תַּלְתַּלִּים -/ וַאֲנִי טוֹעֵן שֶׁטּוֹב לִי כָּכָה, כָּל עוֹד בְּנֵי אוֹמֵר "יֹפִי אַבָּא" / כְּשֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְהַכְנִיס אֶת הַמּוֹצֵץ לְכִיס הַמִּכְנָסַיִם…"

האבהות פותרת איזה סוד מכווץ, מפתה עמוקות לראות הנחבא בין קפליו, מצעידה פעמים אף מרקידה אותו פנימה בעודה מרתקת אותו לילדיו, לביתו. אין היא התייצבות למשימה, לא נכונות למעורבות, לא היעתרות לסיוע, לא לקיחת חלק. יש כאן טבע העושה את שלו, שלם וחופשי בדבקותו, מחזר וגם מתמסר, מתקדש ומתמכר, לא במובן שהוא בולע את האני, נהפוך הוא – מכונן אותו.

"… אם תאלפני נהיה זקוקים האחד איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו…" מנחיל השועל לנסיך הקטן שיעור באילוף. רק באמצעות אילוף יוכלו לרקום קשר, לראות ויותר מכך להבחין האחד בשני, להבדיל, לייחד מכל דומיהם, להזדקק זה לזה. כשמבין הנסיך הקטן כי אולף בידי שושנה נפרד ממנו השועל: "הזמן שהקדשת לשושנתך הוא המשווה לה חשיבות כה רבה… לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו. ערב אתה לשלום שושנה שלך".

ובן משה: "… לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים קָטַפְתִּי לוֹ שׁוֹשַׁנָּה וְהִצְבַּעְתִּי עַל קִפְלֵי עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת, / שֶׁאֵינָם דּוֹמִים לְדָבָר, גַּם לֹא לֶאֱלֹהִים. / הַשּׁוֹשַׁנָּה הַזּוֹ הִיא הַסּוֹד הֶעָמֹק שֶׁל הַטֶּבַע! יָכוֹל הָיִיתִי לוֹמַר לוֹ, / אֲבָל שָׂמַחְתִּי שֶׁלֹּא הוֹסַפְתִּי דָּבָר לִתְחוּשַׁת הָרִאשׁוֹנִיּוּת…" מאזן על כפות המאזניים אהבה (עצמית-לזולת). בין הַנְחָלַת עולמו והתהוות יחידנית של עולם ילדו, מְפַלֵּס נתיב שבו אין הוא עוד עיקר העיקרים, לא הרוח היחידה לדברים. אין במעשהו רִפיון, יש בו שִׁדרה.
האם מאלף בן משה את בנו או את השושנה? ערב לשלומו או לשלומה? האם מסמלת השושנה את הזולת (בנו), את האני? את האהבה, החיים, האמנות, את הקשר המנץ לפרוח ביניהם?

"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", אומר השועל לנסיך הקטן ובן משה רואה מהלב ומקווה שכך יעשה גם ילדו: "כִּי הַלֵּב שֶׁלָּנוּ עָמֹק, וּכְמוֹ הַשּׁוֹשַׁנָּה הוּא רָווּי סוֹדוֹת, / וְלֵךְ תְּנַסֶּה לְהַכְנִיס לְתוֹכוֹ מוֹצֵץ – …".

חוקר הספרות והסופר הרוסי ויקטור שקלובסקי (ממכונני אסכולת הפורמליסטים הרוסים) טען במאמרו "אמנות כתחבולה" כי באמנות, דווקא הזרה (דה-אוטומטיזציה), הפיכת המוכר לבלתי מוכר (ולא להפך כבתפיסה הסימבוליסטית של פוטבניה) עשויה להאיר לנו דרך חדשה בקליטת הדברים ובחידודם, זאת מאחר שהדרך בה אנו מורגלים – מקהה אותם. "כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים לשמוע לאחר זמן את רחש הגלים, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, אם כן, היא לגרום לרחש הגלים להישמע שוב, להחזיר לאבן את אבניותה". נדמה שכמו בספר הנסיך הקטן, גם בספרו של בן משה משוקפת ומומחשת הזרה של המציאות. בכל הנוגע לזהות, להתהוות, למשמעות. לראָייה, עמ' 95:

מזמור לשנה החדשה:

יֵשׁ לְהָשִׁיב אֶת הָאָדָם הַקַּדְמוֹן לְקַדְמוּתוֹ,
לְהַצְנִיעַ אֶת הַגּוּף שֶׁלֹּא יִתְרוֹמֵם
יוֹתֵר מִדַּי
עַל זוּג רַגְלַיִם
(גַּב כּוֹאֵב, גֻּלְגֹּלֶת כְּבֵדָה) -
לְהַחְזִיר אֶת הָאֶבֶן לָאֶבֶן, אֶת הָאֵשׁ
לַבָּרָק וְאֶת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל
אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַקְּטַנָּה;
לַהֲלֹם בְּתוֹדַעַת כַּדּוּר הָאָרֶץ
גַּעְגּוּעַ לְעֶרֶשׂ
הַמִּשְׁפָּחָה הַגַּרְעִינִית.

"עליך לגלות סבלנות ואורך רוח. תחילה תשב לך במרחק מה ממני, כך על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…" מסביר השועל לנסיך הקטן וזוהי בדיוק נקודת המוצא שממנה קולח פלג השקט בין בן משה וילדיו. לא מוגבלות שפת הרכים בשנים, לא חלוּציות השיח הלשוני עמם, אלא הרצון להתבוננות משותפת ותצפית אחוּדה ועם זאת לראיה ראשונית, בראשיתית, משוחררת ממילים, ממידע מוקדם מוכתב ומכתיב, כך מתַקשרים וכך נקשרים.

בן משה מקצין זאת בחן בשיר 'אבן השתייה' (עמ' 27):

"מִיכָאֵל, שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁהָרְגָעִים / הַמְּתוּקִים בְּיוֹתֵר שֶׁלָּנוּ /מִתְקַיְּמִים/ כְּשֶׁאָנוּ מַבִּיטִים זֶה בַּזֶּה וְעוֹשִׂים קָקִי. / דְּמָמָה, דָּבָר אֵינוֹ חוֹצֶה אֶת הַמַּבָּט הַמְּעֻרְפָּל, / הָעִקֵּשׁ וְהַנָּחוּשׁ, / הַנִּזְרָק מִן הַפָּנִים הַמִּתְאַדְּמוֹת. / אֲנִי עַל הָאַסְלָה, אַתָּה בָּעֲגָלָה, / שׁוֹתְקִים אֶחָד מוּל הַשֵּׁנִי. / הַבַּיִת עוֹצֵר אֶת נְשִׁימָתוֹ."

כשלאחר מכן שניהם "שׁוֹמְעִים אֶת הַכּוֹרָל הַבָּלֶטִי / מִקַּנְטָטָה 78 שֶׁל בַּאךְ," משקף נאמנה הרצף (בעיני, זהו אינו מעבר חד מן הגשמי אל הרוחני) את תפקיד המוסיקה בספרו, בחייו. לדידו, המוסיקה (האם רק היא) יכולה לאלפו, לערוב לשלומו. לה הכח/ הכשרון לברוא קשב משותף ותשומת לב אחוּדה הפטורים מכבלים, לשמור ולשמר את שלמות השקט הנצרך, את הרמוניית הקשר בין האני לעצמי ובין האני לזולת. "בְּלִי מִלִּים, / הַצְּלִילִים סוֹבְבִים אוֹתָנוּ / כְּמוֹ חַיּוֹת הַמְּקַנְּאוֹת בַּיָּרֵחַ הַמֻּשְׁלָם. / זֹהַר כְּחַלְחַל מֵצִיף אֶת הַבַּיִת."

שם הספר (והשורה האחרונה בשיר 'על גבו של בור', עמ' 84) הוא ציטוט מתוך מכתבו של מוצרט לאביו, לאופולד (4.11.1777). מעבר לעובדה שאני נוהגת לדמות את השירה לחילוף חומרי נשימה (שאיפה-נשיפה) ומוצאת כאן סמליות רבה, לקלרינט (כלי נשיפה) – מנעד רגשות רחב. כך גם לספר. כך גם להורות.
די במלה "אח" לשקף מחד עונג (הרמוניה), מאידך כאב (צרימה), וכל מה שביניהם.


(הרשימה פורסמה בכתב העת עתון77 גיליון 389 יוני – יולי 2016)

Print Friendly

על אודות ענת חנה לזרע

ענת חנה לזרע, משוררת, ילידת 1964. ספר ביכוריה "בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר" ראה אור בשנת 2013 בהוצאת ספרי עתון 77. שיריה פורסמו בבמות ספרותיות שונות, בהן: Y-NET, גלריה – הארץ, ליריקה, יקום תרבות, גג, שבו, עתון 77, מקף. כותבת רשימות ואוגדת אנתולוגיות פואטיות, יזמה ועורכת סדרת ערבים תחת הכותרת "ערב פואטי צרוף".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, פנאי, שירה, שירה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.