מי אני? – האוכל או הנושם?

כאשר אנו רואים באכילה ובקיום את עיקר חיינו, החיים בזקנה נראים כחסרי טעם, והמוות נראה כגאולה ממאבק תובעני, סיזיפי. כאשר אנו רואים את הנשימה ואת הנשמה כמרכז חיינו, אנו רואים במוות את שיא החיים

Print Friendly

אורית מרטין - חשיבה חופשית

בכולנו טמונה הגדרה עצמית חבויה, שמשפיעה מאד על אורח חיינו ועל התנהגותנו היומיומית. הגדרה זו שוכנת עמוק בנבכי הלא מודע שלנו. איננו מודעים לה, אך הלכה למעשה, היא מנהלת את חיינו. אנו מגדירים את עצמנו, כישות החיה בזכות מזונה.

למרות שאנו נושמים ללא הפסקה כל דקה מחיינו, איננו מגדירים את עצמנו כישות, שחיה בזכות האוויר שהיא נושמת. הנשימה היא עשיה אוטומטית, קבועה, ברוב הזמן היא אינה מאומצת, ולכן היא נתפשת כמובנת מאליה. לעומתה, האכילה נוכחת הרבה בחיינו, ודורשת מאתנו המון. עלינו להרוויח כסף כדי לקנות אוכל, עלינו לצאת מן הבית ולקנות בחנות ו/או לעבוד בגינה ולגדל את מזוננו. עלינו לבשל. עלינו לפנות זמן כדי לאכול, עלינו להאכיל את ילדינו ועוד ועוד. פעולות רבות מספור, שצורכות זמן רב ומשאבים לא מבוטלים.

האוויר שאנו נושמים מצוי בשפע, והוא חינם אין כסף (מפתיע, שעד כה לא קמה ממשלה שהחליטה לגבות על כך מס…). יתרה מכך, הוא אינו מחייב אותנו לקשר אישי כלשהו. המזון לעומת זאת מחייב אותנו מרגע היוולדנו, לחיות בסביבה אנושית, להיתלות באנשים אחרים, לעסוק בסחר חליפין ולהתמודד עם המון בעיות: עם חסר ועם שפע, עם דאגה לעתיד ועוד, התמודדויות שהופכות אותנו לבעלי אישיות שורדנית, שאינה תמיד אהודה עלינו.

כששואלים אותנו לשלומנו, יש שאנו משיבים במטבע הלשון: "חי ונושם". אך, בעצם לו בדקנו היטב כיצד אנו מבינים את החיים בבסיס, היינו עונים לשאלה: "מה שלומך?" בתשובה: "חי ואוכל". האכילה וכל מה שסביבה תופשת מקום מרכזי בחיינו הרבה מעבר למה שאנו מודעים לכך. העיסוק במזון הפך לאחרונה לבידור, ולספורט לאומי… לראיה, תכניות טלוויזיה ללא סוף מוקדשות להכנת מזון, ולתחרויות בנושא. (עד כה לא ראיתי ולו תכנית אחת שעוסקת בנשימה…)

האמת היא שלנשום נכון זו תורה בפני עצמה. רובנו שכחנו כיצד נושמים, בדיוק כמו ששכחנו כיצד יולדים, כיצד עומדים נכון על רגלינו… ובכלל… כיצד חיים. לו הבנו את חשיבות הנשימה היינו משקיעים בה הרבה יותר. אך לא בנשימה נכונה עוסק מאמרי זה, אלא בתפישה הבסיסית שצריכה שינוי. אם אנו רוצים לשנות את עצמנו באמת, מבפנים, ולא רק בקליפה, עלינו לעשות מעבר פנימי הגדרתי, מ"אני, החי על מזוני" ל"עצמי, החי על האוויר שאני נושם".

המעבר מאני "האוכל" לעצמי "הנושם" הוא מעבר שמשמעותו הינה – הכרה בכך שהמהות הראשונית שלי היא אנרגיה ולא חומר. פעולת הנשימה מעניקה לגוף את האנרגיה, לה הוא זקוק כדי לפעול, וברמה של התודעה, פעולת הנשימה מזינה את תודעת הנשמה. פעולת האכילה קשורה אף היא ליצירת האנרגיה בגוף, כי היא מספקת את הסוכר לתהליך נשימת התא. אך, מעבר לכך, האכילה בונה את הגוף הפיזי ותומכת חומרית בכל פעולותיו. ברמה התודעתית, כל מה שקשור בהשגת האוכל, יוצר את יסודות הנפש הישרדותית שלנו החל מן הינקות. החיים שלנו, קרי: מלחמת הקיום, החשש מהמוות, הרצון לשיוך, הצורך לטפס בפירמידת המעמדות ועוד ועוד כולם מושפעים ישירות מן ההגדרה של "אני האוכל" ולא "עצמי הנושם".

ה"אני האוכל" מצטרף אל ה"אני המתרבה" ויחדיו הם יוצרים את הנפש ההישרדותית שלנו. לעומת זאת, ל"עצמי הנושם" שלנו אין נגיעה לא במלחמת הקיום ולא בהתרבות. לנשמה שלנו אין צורך להשאיר טביעת אצבע בעולם. הנשמה שלנו נצחית ואינה צריכה להנציח את עצמה לא באמצעות צאצאים ולא באמצעות הישגים חברתיים. הנשמה קשורה עם נצחיות. עם אותו חלק שקיים בנו, שאינו בר מוות, ואינו מושפע מחוקי הזמן ומשיניו. המזון, לעומת זאת, קשור בזמן (מ.ז.ן / ז.מ.ן) והוא מזין את תודעת היותנו ברי חלוף. האני המזוהה עם האכילה הוא אני, שזמנו קצוב, ולכן הוא טורח כל חייו להיאבק בזמניות, ובזמן האוכל בבשרו.

רעב נשמתי

בשנים האחרונות עלה לשיח הטיפולי הנושא של רעב רגשי, אך אני רוצה להעלות כאן מושג חדש – רעב נשמתי. הרעב האמתי שלנו הוא הגעגוע לחוות את עצמנו הראשוניים, הטרום הישרדותיים.  העצמי הנשמתי, הראשוני שלנו חבוי מאתנו, מאז הלידה, והוא כל הזמן משדר מצוקה שכמותה כרעב. הוא מבקש שנכיר בו ונהיה מזוהים עמו.

משכנה של הזעקה להכרה של הנשמה הוא מעט מתחת ללב. שם ישנה חוויה שלפעמים תוקפת אותנו. הצורך של הנשמה בתשומת הלב שלנו מורגשת כחור וכתהום של עצב. בדרך כלל אנו מתרגמים זעקה זו לרעב פיזי, ומאמינים שאוכל יכול להרגיעו. ואכן המזון מסיח את הדעת מן הכאב ונותן הרגשה של רווחה קלה, אך רגיעה זו היא זמנית. הנשמה שלנו מייחלת לכך שנתחיל לחוות אותה באמצעות הנשימה, ולא נדחה את תשוקתה להכרה באמצעות מזון.

מוות איכותי

המעבר לתפישה שאני נשמה, והנשימה שלי מזינה אותי, מכין אותנו למוות איכותי. כאשר אנו מזוהים עם האכילה שלנו, אנו מזוהים עם ההתפוררות והכיליון שלנו בעת המוות. כאשר אנו מזוהים עם הנשימה שלנו, אנו מזוהים עם הרעיון שהמוות כמוהו כנשיפה. כשחרור עצמי מן הגוף.

כאשר אנו רואים באכילה ובמלחמת הקיום את עיקר חיינו, החיים בזקנה נראים כחסרי טעם, והמוות נראה כגאולה ממאבק תובעני, סיזיפי. כאשר אנו רואים את הנשימה ואת הנשמה כמרכז חיינו, אנו רואים במוות את שיא החיים. כי חיים של הזדהות עם הנשמה, הם חיים שמייחלים לאחדות, והמוות מזמין אותנו לאחדות זו. המוות, למזוהים עם הנשמה, הוא הגשמה.

מה עושים? 

בדרך כלל מאמריי הם מאמרי הגות. מטרתם לעורר את המודעות העצמית והם אינם נותנים המלצות מעשיות, אך הפעם אני רואה חשיבות גדולה בתרגול המעשי במקביל לפיתוח המודעות. כדי להכניס את הנשימה לתודעה שלנו, עלינו לתרגל נשימות. כמו שאנו יודעים שעלינו לאכול מני מזונות מגוונים, כך עלינו גם ללמוד שיטות נשימה שונות כדי לגרות כמה שיותר שרירי נשימה, ולפתח את השליטה במשך הנשימה ובעוצמתה.

נוסף על כך, כשמתחשק לנשנש, מומלץ לעצור את עצמנו מללכת לאוטומט המוכר. כדאי לנסות לעשות נשימות חזה ולפתוח את הסרעפת. פעולה זו הופכת את הרצון לאכילה סתמית, להקשבה לרצון האמתי. תרגילי נשימה משדרים לנשמה שאנו עוברים פאזה בתוכנו ומתחילים להקשיב לה ולרצונותיה.

נוסף על הנ"ל – חשוב, כמובן, לשאול את עצמנו שאלות עמוקות על משמעות החיים והמוות… המוות, ככל שהוא יותר מודחק, כך הוא הופך אותנו יותר לעבדיו של החומר ועבדיהם של הסובבים אותנו.

אירי ישראלי-רושין

למאמרים נוספים של המחברת

Print Friendly

על אודות אירי ישראלי-רושין

אירי ישראלי-רושין - חוקרת התודעה. מורה למודעות עצמית. מטפלת. פרסמה ספרים ומאמרים רבים בתחום המודעות העצמית והנשיות, ביניהם: "נשיות", "שמאל, ימין ומה שביניהם", "נחש קדמון" ועוד. מייסדת האקדמיה לנשיות. מנחת קבוצות למודעות עצמית תחת הנושא - "לעלות על מסלול הנשמה". www.nashiut.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלטרנטיבי, גוף רוח ונפש, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.