Skip to content

מליריות מופנמת ל"זעם ופרץ"

התזמורת הפילהרמונית מארחת לראשונה את הפסנתרן פאול לואיס בביצוע הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן, ולראשונה מנצח עליה אלכסנדר בריגר בביצוע הסימפוניה הראשונה של ברהמס, היכל התרבות, 10.11.2016
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ב"שחר", יצירתו המרתקת של ז'אן-פרדריק נויברגר, נפתח הקונצרט של הפילהרמונית. מראשיתה ועד סופה נוגנה ללא רגע אחד דל, בקצביות זורמת ובתזמור מרתק של ניגודים בין כלי נשיפה "בהירים" נוסח פיקולו, אבוב, חלילים ופעמוניה מעודנת לרעדוד ונון-לגאטו של צלילים כהים ו"צפופים" בצ'לי ובקונטרבס. המתופף הפיק צלילים יפים מלוח פח ענק וניתן היה לחוש – כמעט למשש   – את רוח השחר הנושבת. המרימבה והקסילופון היו מעין "הרפיה" לטימפני ולצליל התזמורתי שהפיקו החצוצרות המעומעמות והכינורות.

עולם אחר של פרשנות הציג הפסנתרן הבריטי עטור הפרסים פאול לואיס, המתארח לראשונה בארץ. בעולם טהור בו אין משמעות להישגיות, וירטואוזיות  וגימיקים – אלא רק לליריות אינטימית – העלה לואיס גרסה מוצארטית בהירה לקונצ'רטו הרביעי של בטהובן. מאפסי צליל חרישי פתח את הקונצ'רטו. בזרימה מתמדת ובשקיפות מעודנת נארג לתוככי דו-שיח קשוב ומרתק עם התזמורת. ואכן כלי הנשיפה – בעיקר האבובנים והחלילנים – נענו לו בצליל אביבי מוצארטי ובקצב מנוקד מדויק. יותר מכל בלטה בפתיחה זו הקונדסות המוצארטית.

 הפסנתרן פאול לואיס, קרדיט Joseph Moline
הפסנתרן פאול לואיס, קרדיט Joseph Molina

ההאטות שלו היו בטוב טעם וכך גם היפוכן – האקצ'לרנדו. עיצוב הדינאמיקה, הירידה לפיאנו חרישי פתאומי ובעיקר האיפוק המעודן שאפיין את נגינתו היו פרי ליריות של אדם חושב ומלא עומק. ניכר בנגינתו שהוא תלמידו של אלפרד ברנדל: שום צליל לא היה מקרי. הרכות המלטפת של המענה התזמורתי וצליל הפריטה בפרק המהיר החותם היו מלאי קסם.  במיטבו היה לואיס בנגינת הקדנצות. כאן הייתה לו יד חופשית לשיר ולנהל דו שיח מעמיק עם הפסנתר. לעיתים חסר קצת "בשר" כדי למלא את הצלילים המרחפים, אך הליריות שדרה בכפיפה אחת עם יכולתו האנליטית הזכירו לשומעים שהוא בורא פסנתרנות מעולם אחר – עולם של יופי מופנם.

את פרק המחול החותם ניגנה התזמורת בקצב מנוקד וסטקטו חריף כשהסולן נענה לה בנגינה מהורהרת ומופנמת, בהאטות שהיו חלק מהסגנון ובטרילים שקופים ומלאי קסם שעוצמתם ומהירותם הלכה והתגברה. בניגוד לצליל התזמורתי הרועם שמר הסולן על האמת הפנימית שלו –  ועל השמחה שבדו-שיח שניהל עם הפן המוצארטי שבבטהובן.

את ההדרן שהקהל התל אביבי התעקש "לסחוט" מהסולן העייף ניגן לואיס בהתרפקות אוהבת על הפסנתר: מאה ועשרים שניות של צלילה לעמקי ריבוא ריבואות הגוונים שניתן להפיק מהפסנתר ללא שביב יומרה וירטואוזית.

 המנצח אלכסנדר בריגר, קרדחט יח"צ
המנצח אלכסנדר בריגר, קרדיט יח"צ

על הסימפוניה הראשונה של ברהמס ניצח אלכסנדר בריגר ללא פרטיטורה. ניכר בו שהיא עצם מעצמותיו. הריתמיות בה נוגנה הפתיחה והבלטת הדמוניות הסוערת הנגזרת מהסולם בו כתוב הפרק ראשון – דו מינור – הייתה מרשימה. כלי הנשיפה הצטיינו בנגינתם – החל מהקרנות וכלה בטרומבונים ובטובה – הכול עשו יד אחת. פעמי הגורל נשמעו בעליל בנגינת תופי הטימפני – הכול נוגן בצליל רחב ואינטנסיבי מלא הוד והדר. אך ההפרזה בהאטות ובניגודן – ההאצה במהירות שבאה לצד עלייה בדינאמיקה נחנה בהעדר פרופורציה שגבל בשמאלץ. האבובן כריסטופר באומן והכנר איליה קונובלוב התעלו על עצמם בנגינתם הלירית. אך למרות הברק והליריות בה ניגנו כול כלי הנשיפה – החלילים, החצוצרות, הקלרינט, התפרקה היצירה. המנצח הקפיד "לבשל" בהדרגה את המתח – אך איבד שליטה על התזמורת שניגנה בהעדר לכידות. הפריטה של כלי הקשת, בעיקר של הצ'לי והקונטרבס, הייתה מלאת מתח מחשמל. את הסימפוניה חתמה הפילהרמונית בסערה כשהיא חובטת בפורטיסימו נטול חמלה על אזני השומעים.

★★★★

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן