לאחר מסע צלב רב שנים להביא למסך את הדרמה המוזיקלית "מרגרט", קנת' לונרגן חוזר עם אפוס רחב יריעה וקודר למדי אודות דרמה משפחתית: "מנצ'סטר ליד הים". הסרט התקבל בהתלהבות גמורה בפסטיבל סאנדנס, ומאז שמר על תנופה מכובדת, בטרם נרכש בסכום נאה של 10 מיליון דולר על ידי חברת הספרים וכיום המדיה באינטרנט, אמזון. עתה, אחת משיחות הסלון המרכזיות היא שהסרט מועמד רציני לאוסקר, כמו גם לונרגן הבמאי וכן קייסי אפלק ("נאהבים מחוץ לחוק") – שכנראה מביא למסך את המשחק הטוב ביותר בקריירה שלו.

"מנצ'סטר ליד הים": הדג'ס ואפלק – קומי וטרגי

העלילה פשוטה למדי, אבל לונרגן בונה אותה שכבה על גבי שכבה, מוסיף מורכבות רגשית מצויינת, בסגנון טרגדיה שייקספירית, בנושאי צער ופיוס עם העבר. אפלק הצעיר מגלם את לי, שיפוצניק המתגורר בבדידות בבוסטון, דואג להתווכח עם דיירים במתחם שהוא עובד, או נקלע לתגרות בברים. הוא חי בתוך מעגל של כעס וייסורים, בשל סיבה שאינה מוכרת לצופים. סצינות של חיים מאושרים לצד אחיו הבכור, ג'ו (קייל צ'נדלר, "קשר דם"), והאחיין – פטריק (לוקאס הדג'ס, "מלחמת אור הירח"), חולפות בזיכרונותיו של לי, כמו רוח קרה מול חופי ניו אינגלנד.

כשג'ו מת באופן פתאומי, לי נאלץ לצאת מצלליו ולהתמודד עם ירושתו של אחיו. זה כולל חזרה הביתה לטפל בפטריק, שהיום כבר בן 16, ונראה כי הצעיר לא הושפע רבות ממותו של אביו. הבן חוזר במהירות לשיגרה, יוצא עם שתי בנות במקביל, מתאמן עם להקת רוק ואף מתכנן את עתידו בהשטת סירת הדיג היוקרתית של אביו. אבל עבור לי, החזרה הביתה קוראת לו להתמודד עם עבר טרגי. הכעס בתוכו עמוק, ונראה כאילו תושבי העיר שופטים אותו במבטם. בעוד לי אינו בשל להתמודד עם זוגיות חדשה, לומדים על עברו דרך גרושתו, רנדי (מישל ויליאמס, "סוויטה צרפתית"), שמכירה בצערו ומנסה לעשות משהו בקשר לזה – בסצינה החזקה ביותר בסרט.

"מנצ'סטר ליד הים" מגובה בפסקול אופראי, אשר רק מוסיף לתחושה השייקספיריאנית האופפת את הצופים, בזמן שהסרט בוחן מהו צער – באופן הטהור ביותר. אפלק מגלם בכבדות אשמה, ומספק ביצוע מושלם למושג מלנכוליות. אולם ההפתעה עבור רוב הצופים מגיעה דווקא מהדג'ס, אשר מביא לסיפור את רגעי האור וההומור, אשר משמשים תזכורת עדינה כמה מאושרים לי ופטריק אמורים להיות.

האם "מנצ'סטר ליד הים" מסוג הסרטים שקהל הצופים ינהר אליו? שאלה קשה, כיוון שהעלילה מתפתחת באיטיות רבה (שעתיים ורבע), הסרט אינו נטווה כסיפור אמריקני טיפוסי, ועל אף שעוסק במשפחה – אינו סרט משפחתי. אבל יש משהו נכון ואנושי בסרט של לונרגן, שגורם לצופים להרגיש לא נוח עם רגשותיהם. לונרגן אמנם לא מנסה לשבור את התבנית כאן, אבל בהחלט מצליח להביא סיפור על מאבק, כאב וגאולה תוך מיומנות מרשימה.

XXXXX