Skip to content

יומן מסע: קובה שלא אהבתי (2)

החוויה של הבוקר הראשון שלי בהוואנה קובה, כמעט הסתיימה בתקיפה מינית כשכל מה שרציתי היה להיות נחמדה לאיש שהאיר פניו לתיירת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

זכרונות מקובה

צילום: תמי ג'נין וולף
צילום: תמי ג'נין וולף

החוויה של הבוקר הראשון שלי בהוואנה קובה כמעט הסתיימה בתקיפה מינית, כשכל מה שרציתי זה להיות נחמדה לאיש שהאיר פניו לתיירת.

זה היה הבוקר הראשון שלי בהוואנה, עיר הבירה של קובה. צעדתי לכיוון מרכז העיר מרחק הליכה של דקות ספורות, מתחממת לי בשמש הטרופית של עשר בבוקר. חציתי את הגנים שליד בנין הקפיטול, שנמצא אז בשיפוץ, והתקדמתי לכיוון תחנת אוטובוס הקומותיים האדום שיש כמעט בכל עיר בעולם, שקומתו השנייה עם גג פתוח המאפשר לתיירים תנאים לצילום ופנורמה של העיר. תחנת העלייה לסיור התיירותי ברחבי העיר, שעורך כשעתיים, ממוקמת ממש מול בנייני הממשלה.

בדרכי חלפתי על פני חנויות עם חלונות ראווה, ותאמינו לי, אין בהם שום יופי או דבר בעל עניין כלשהו, כשלפתע, איש שעמד בגבו אלי והתבונן בחלון הסתובב והתנגש בי קלות כאילו לא בכוונה (בדיעבד הוא כנראה ראה אותי בהשתקפות של החלון). הוא מיד התנצל בנימוס והתעניין מהיכן אני. כשהשבתי ישראל אורו פניו.

"באמת? אני מורה בבי"ס", אמר והצביע לכיוון מסוים: "ממש קרוב. ובדיוק יש לנו משלחת מישראל", המשיך ללהג באנגלית די טובה. הוא היה לבוש במכנסי טרילין וחולצה מכופתרת ובהחלט נראה מורה. מתוך נימוס המשכתי לדבר איתו כמה דקות וכשציינתי שזה היום הראשון שלי בקובה, מיד הציע להזמין אותי לקפה,  ככה כמחווה של welcome.

"בואי", אמר, "זה ממש שתי דקות מכאן".

מאחר ואני טיפוס חשדני במהותי, הרהרתי ביני לבין עצמי לרגע והחלטתי 'מה כבר יכול להיות?'. השעה עשר בבוקר, מרכז העיר, וכבר בערב הקודם הבחנתי שבכל פינה יש חיילים, חלקם עם כלבים. גם בלילה, כשחציתי את מרכז העיר, אף אחד לא שלח אפילו מבט. קיבלתי את ההזמנה האדיבה שלו וצעדנו לאחד הרחובות הסמוכים כשהוא מצביע לעבר מקום קרוב, "הנה ממש שם".

קולז' - תמי ג'נין וולף
קולז' - תמי ג'נין וולף

הגענו למעין בר פתוח לרחוב, שהיה ריק מאנשים מלבד ברמן זקן. "שבי ובינתיים אני אזמין את השתייה", אמר לי בחביבות האיש אליו נילוותי. התיישבתי ואז הוא חזר מחייך עם שתי כוסות זכוכית גבוהות ובהן משקה שנראה כמו מיץ, או קוקטייל כלשהו, שקש נעוץ בו.

"מה זה", שאלתי, "לא אמרת קפה?".

"אה, לא", הוא ציחקק, "אין כאן קפה, אבל תשתי זה טעים".

"מה זה" התעקשתי, "אלכוהול? כי זה נראה כמו מוחיטו".

"לא, לא" ענה, "לא אלכוהול".

לא קניתי את התשובה שלו ולקחתי רק שלוק קטנטן עם הקש, ממש פצפון. ואז, פוף, הרגשתי איך זה עולה לי לראש כמו אחרי שלושה או ארבעה צ'ייסרים, ואני אחת שרגילה לשתות אלכוהול.

קמתי בכעס וניגשתי לברמן הזקן. "כמה אלכוהול שמת במשקה"? שאלתי בספרדית הרצוצה שלי. "תראה לי את הבקבוק", פקדתי עליו, "עכשיו".

הוא שלף בקבוק מתחת לדלפק – 60 אחוז אלכוהול.

הסתובבתי בכעס ובמהירות יצאתי משם לרחוב, ממהרת לכיוון אוטובוס התיירים. הליכה של חמש דקות והראש שלי מסתחרר בטירוף. התיישבתי בקומה השנייה ובמשך כל הסיור לא הפסיק הראש שלי לדפוק.

רק לאחר כשעה ועשרים דקות, כשהמדריכה הכריזה שמצד שמאל נמצא שוק האמנות ומיהרתי לרדת, חלפה ההשפעה של טיפת המשקה שטעמתי.

כשסיפרתי על המקרה לחברים, היה ברור לנו שזה לא היה רק אלכוהול, כנראה סם אונס.

לפני שנסעתי לקובה שמעתי כמה כיף שם, שהאנשים נורא שמחים ושהרבה גברים "קופצים" לשם לבילויים מיניים סטייל בנקוק לישראלים. רק קובנית אחת, שנתנה בי מבט השמור למורה הנוזפת בתלמידה סוררת (מבט המוכר לי היטב כי קיבלתי הרבה כאלה בבי"ס), שאלה: את נוסעת לקובה לבד?! "כן", עניתי, "אמרו לי שאין לי מה לדאוג, כי מאוד בטוח שם".

קולז' - תמי ג'נין וולף
קולז' - תמי ג'נין וולף

הייתי רק כמה ימים בקובה, רוב הזמן בהוואנה. ואל תקפצו עכשיו ותגידו שזה לא משקף, כי לא היית בערים כמו טרינידד, או במקומות אחרים ונפלאים באי הגדול הזה, המשתרע על פני 1199 ק"מ ממזרח למערב. מניחה שיש אנשים שמחים בקובה, אולי מחוץ להוואנה, אלא שאני כאמור הייתי רק בהוואנה ושם לא ראיתי, או חשתי, שמחת חיים ברחובות או בשווקים. ממש לא, ההיפך. רוב הקובנים שפגשתי – למעט בני המשפחה אצלם התגוררתי, איזה ברמן במסעדה שאימצתי וצעיר יהודי שעבד כדורמן של מלון  – גם לא היו נחמדים, או אדיבים, כולל רוב פקידי הקבלה במלונות ונהגי המוניות. ניהלתי שיחות ארוכות עם צעירים בשוק הציירים, שהיו מאוד תקשורתיים, אבל בעיקר כי רצו לצחצח את האנגלית שלהם. המדריכה בטיול בן יום, שלקחתי למחוז וינלס Vinales, לאזור חוות הטבק, הייתה מאוד אדיבה וענתה לי בסבלנות על כל השאלות החופרות שלי. אבל למגדל הטבק בחווה בה ביקרנו היה סבר פנים חמצמץ (אפשר להבין אותו). בסך הכול חשתי מועקה כבדה באוויר וטעם מריר. לשאלתי, רובם ענו שהיו רוצים לעזוב את קובה לו יכלו, בהסתייגות שהם מכירים רק את החיים בקובה.

אז כן, היה מאוד מעניין לחזור בזמן לפחות חמישים שנה אחורה. ראיתי בניינים עם עבר מפואר מהתקופה הקולוניאלית עם ארכיטקטורה צרפתית ואירופאית, מרהיבה ביופייה, מעניינת ומסקרנת, רק שלמרבה הצער, רובה מתפוררת ומוזנחת, למרות שגם היום ניתן להתפעל מייחודה ומיופיה. התפעלתי מיפי הטבע הטרופי הפראי, מחופי הים המרהיבים, משדות הטבק ושטחי הגידולים החקלאים ומהעגלות והסוסים, המשמשים ככלי הרכב הנפוץ של החקלאים העניים. אבל לראות את האנשים קשיי היום, השורדים בקושי ובצמצום, עושה לי רע. באופן לגמרי סובייקטיבי, לא חשתי בשום שמחת חיים, או קלילות.

 תמי ג'נין וולף
תמי ג'נין וולף

זאת לא הפעם הראשונה שאני נוסעת לבד, לכן המחשבה שזו אולי הסיבה לחוסר ההנאה שלי נשללת על הסף. רק לשם ההשוואה, גם בבאלי (http://megafon-news.co.il/asys/archives/206822) הייתי לגמרי לבד, במשך חודש. גם שם האנשים שורדים בקושי. אבל שם נשמתי אווירה של חופש, וויב מדהים של אנרגיות חיוביות. ראיתי אור, שמחה ולבביות בעיניי התושבים. בבאלי חיים אנשים עניים ושמחים, בהוואנה הם עניים ומאוד לא שמחים.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן