★★★★★

יש הרבה קסם בדרמה המשפחתית "הצמה של אבא", שכתבו אמנון לוי ורמי דנון. רוב הזמן ההצגה נעה בין טרגדיה לקומדיה, בין מלודרמה לטלנובלה. בסוף אתה מזיל דמעה. סיפור על משפחה מודרנית (?) ממוצא מזרחי, שמתמודדת עם בן מורד ועם הניסיון להשתלב בחברה הישראלית העכשווית. הבן הצעיר מגדל צמה וצמחי מרפא, עושה מדיטציה וטאי צ'י, ומדקלם את תורות המזרח הרחוק. זה מטריף את אביו, הרוצה שבנו יחזור למסלול המשפחתי המסורתי, ייצא לעבוד, יתחתן ויעשה לו נכדים.

אבל קודם כל זה סיפור אנושי על בני אדם, שכל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו, כל אחד מהם סוחב איתו כאב אישי ושברון לב. וזה גם סיפור על יחסים מורכבים בין הורים וילדים, על ציפיות ואכזבות, חלומות ומשברים. מערכת היחסים או אי היחסים בין האב לבנו הצעיר היא במרכז העלילה.

הטקסט של לוי ודנון פשוט, אמין ולא מתוחכם מדי. הבימוי הרגיש והמוקפד של רוני פינקוביץ' מצליח לשדרג אותו ולהעניק לו חיים ועניין על הבמה. מה שעושה את ההצגה למרגשת זה המשחק. בעיקר של יעקב כהן בתפקיד הראשי של אבי המשפחה עזרא.

המחזה מתרחש בשבוע האחרון לחייו של האבא. מעולם לא ראיתי אדם גוסס כל כך חי, בועט ומשעשע כפי שיעקב כהן המקסים מגלם את הדמות. כנראה שהוא למד משהו בעיקבות הכישלון שלו ב"ז'קו". ב"הצמה של אבא" זה כהן אחר. אנושי, ממזרי, נוגע ללב, לא מנסה להצחיק בכוח (רק לפעמים), לפעמים צוחק על עצמו, כובש את הבמה – ואת הקהל.

כהן לא לבד. לצידו קאסט מעולה. בולטים במיוחד תום גרציאני, בתפקיד אמין של הבן המורד אמיר, ורובי פורת שובל בתפקיד האם אדל, שמנסה לכבות שריפות ולהשכין שלום בין כולם. ראוי לציין גם את  קובי מאור, מיקי פלג-רוטשטיין, רותם קינן וגאיה שליטא-כץ, שמשחקת את אהובתו של הבן.

על מסך הווידאו ברקע – תזמורת שמנגנת מוזיקה ערבית קלאסית, זכר לקריירה של האב, שניגן על כינור. חשוב לציין שלא מדובר בהצגה "מזרחית", אלא בדרמה משפחתית, שיכולה להתרחש בכל משפחה ובכל עדה. האג'נדה המזרחית הפופוליסטית של אמנון לוי מהטלוויזיה, נעצרת על הבמה של "הבימה", וטוב שכך, גם בזכות שותפו לכתיבה, רמי דנון, שידע למחוק מה שלא צריך, כפי שלוי מעיד בגילוי לב בתוכניה של ההצגה.

כותרת המשנה "דרמה חברתית" נועדה בעיקר למטרות שיווקיות עם רמז עבה לקהל בפריפריה. "הצמה של אבא" אינה דרמה חברתית. היא דרמה משפחתית עם נגיעות חברתיות. סיפור מהחיים שמצליח לגעת. מי שהתחבר להצגה ולדמויות, כמוני למשל, נותר בסיום עם עיניים לחות. המלודרמה עובדת, במובן הטוב של המילה.