בדיוק כפי שכותרות הפתיחה מעידות, "המרגל – סנודן" הוא גרסה מומחזת לאירועים גורליים שהגיעו לכותרות החדשות לפני מספר שנים, כפי שהם מוצגים דרך עדשת המצלמה של הבמאי הפוליטי, אוליבר סטון. הסרט סבל לא מעט בדרכו אל מסך הקולנוע (היה קשה למצוא מפיץ, וגם תאריך ההפצה נדחה מספר פעמים), אך התקווה הייתה כי קולנוען שנוי במחלוקת כמו סטון יוכל לקחת סיפור חרחרני זה ולהפוך אותו לדרמה משכנעת. למרבה הצער, הוא הצליח רק חלקית בעניין זה. "המרגל – סנודן" הוא אמנם סרט שלם בחלקיו, אבל חסר ייחוד, ומותיר את הצופים להרהר בשאלות רציניות אודות הפרט ופרטיות.

"המרגל – סנודן": ג'וזף גורדון-לוויט נאמן, בוגד או מרגל?

התסריט בכתיבתם של סטון ושל קירן פיטג'רלד בנוי כך, שאינטראקציות של אדוארד סנודן (ג'וזף גורדון-לויט, "דון ג'ון") עם העיתונאים לורה פויטרס (מליסה לאו, "אסירים"), גלן גרינוולד (זאכרי קווינטו, "סטארטרק: אל האינסוף") ואוון מקסקיל (טום וילקינסון, "מלון מריגולד האקזוטי") משמשים כמקפצה לנקודות שונות בעברו של סנודן. זו גישה מעניינת, אבל די פגומה, כיוון ששוללת את זרימת הסיפור המרכזי – העריכה המתמדת בין תקופות זמן יוצרת תחושה קטועה. רבים מהצופים בוודאי יודעים את הסיפור האמיתי ומה אמור לקרות בהמשך, אבל "המרגל – סנודן" לא בונה מתח לקראת הסוף האולטימטיבי, ומזיע בלי נשימה עת הגעתו לקו הסיום. בנוסף, הסרט נאבק בכמה בעיות קצב, ועל כן לא אחיד לאורך 135 דקותיו. מהירות ההתרחשות אמנם גוברת לקראת הסוף, אולם רוב העובדות שמוצגות כבר ידועות ומוכרות.

מי שמכיר את עבודתיו של סטון, יודע שהוא במאי שאוהב להתקרב לפרויקט מנקודת מבט ספציפית, וכך גם המקרה ב-"המרגל – סנודן". למרות שהדיאלוג עושה עבודה טובה בהצגת שני הצדדים של המתרס (שאמור להוביל לדיון בריא לאחר הצפייה), הוא יוצא מנקודת הנחה שסנודן הוא גיבור לאומי בארצות הברית, בניגוד לסרט זוכה האוסקר, "סיטיזן פור", שהקשה על צופי הקולנוע לקבוע מי הטוב ומי הרע. הנושאים והשיחות מרתקים, אבל התסריט צובע את הסיפור בעיקר בגוונים של אפור. הוא יותר מספר ופחות מראה, ולכן החלטתו של סנודן להפוך ל'מרגל' (בתרגום הגרוע והחד-צדדי של המפיצים בישראל), נראית מאוד קלילה בסרט, ביחס למה שהיה בחייו האמיתיים.

כצפוי, גורדון-לויט מגלם היטב את סנודן. הוא נכנס לדמות בכל רמ"ח איבריו, החל מדימיון פיזי קרוב ועד לקולו היוצא דופן (אשר מתרגלים אליו אחרי כמה דקות). השחקן משתמש בנוכחות החביבה  שלו ומציג את סנודן כאדם בקונפליקט, שחלומותיו להלחם ולהישאר נאמן לארצות הברית נוגדים את עקרונותיו האישיים. דמותו של סנודן מצטיירת כגיבור סימפטי, שלחצי ואופי עבודתו מכבידים עליו לאורך זמן, ובכך גורדון-לויט נושא את הסרט על כתפיו, ויש לטעון שהוא הנכס החשוב ביותר במרקם הסרט.

במונחים של שחקני המשנה, שיילין וודלי ("מפוצלים") בולטת כחברתו של סנודן, לינדזי מילס. זהו אחד מן התפקידים הטובים ביותר בקריירה שלה, ודמותה מעניקה אלמנט רגשי לסנודן. היא מספקת את נקודת המבט של האדם 'הרגיל' אשר נזרק לתוך מצב יוצא דופן, ומנסה לעשות את המיטב כדי לשמור על חיים יציבים. לוודלי יש כימיה טובה עם גורדון-לוויט, ושניהם יחד מגלמים זוג נחמד שיחסיהם עוברים פיתולים רבים לאורך העלילה. דמויותיהן של שחקני משנה נוספים אינן מפותחות כמו של מילס וסנודן, החל מניקולס קייג' ("עימות חזיתי"), ריס איפנס ("עירום"), סקוט איסטווד ("יחידות המתאבדים"), קווינטו, לאו ו-וילקינסון – כולם מגלמים היטב את תפקידם, אולם לכל אחת ואחד אידיאולוגיות שונות אודות עולם הריגול והנאמנות לדגל האמריקני.

מה שבסופו של דבר מונע מ-"המרגל – סנודן" להיות סרט גדול, כפי שיכול היה להיות, הוא שאינו מספיק כסרט עלילתי באורך מלא (בניגוד ל-"סאלי: נס על ההדסון" של קלינט איסטווד). כאמור לעיל, הצופים חשים באורך הזמן, כפי שהוא זוחל לאורך לנקודת הסיום הבלתי נמנעת שלו. הגרסה של סטון מואפלת מהסרט התיעודי, "סיטיזן פור", שבסופו של דבר כנראה יזכר כדיון היותר אמין של מה שקרה. "המרגל – סנודן" אמנם מהוקצע מבחינה קולנועית, אבל זהו סרט ביוגרפי רגיל שמשמש כהקדמה למתחילים אשר אינם מכירים את הסיפור. היתרון הגדול של הסרט – שהמסתקרנים בוודאי ימישכו לקרוא וללמוד אודות הסיפור האמיתי.

XXXXX