את הספר "2666" של רוברטו בולניו התחלתי לקרוא בראשית שנת 2016 – זה היה כל-כך מזמן שאני אפילו לא זוכר בדיוק מתי; אני רק זוכר שחבר ראה אותי קורא את הספר העצום הזה, ואיחל לחייל – כלומר לי – בהצלחה. מאז הספקתי לגשת למבחני לשכת עורכי הדין, להיכשל בהם, לעבור מירושלים לתל אביב, לגשת שוב למבחני הלשכה, לעבור אותם בהצלחה, להתחיל תואר שני, להגיש הצעת תזה, וכעת – בשעה טובה ומוצלחת – סיימתי את הספר.

וכל אותה תקופה קראתי כמובן ספרים אחרים – כעשרה ספרים, להערכתי – בין לבין. אך כמו בתסמונת האשה המוכה, לפיה אשה שעוברת התעללות לא מצליחה להשתחרר מבן זוגה המכה ותמיד חוזרת לזרועותיו – גם אני תמיד חזרתי ל-2666. מה יש בו בספר שלופת אותך? שלא מאפשר לך, הקורא, להשתחרר, להמשיך הלאה?

2666 מורכב מחמישה סיפורים שונים כמו ברומן שרשרת, לפיו סיפור אחד מוביל לסיפור העוקב: בראשון ארבעה חוקרי ספרות המתמקדים ביצירתו של הסופר הגרמני בנו פון ארצ'ימבולדי מנסים לאתר את הסופר הנודע, ובמסעם מגיעים לטרה סנטה שבצפון מקסיקו; שם הם פוגשים את פרופ' אמלפיטאנו, אף הוא ארצ'ימבולדיסט, והוא עומד במרכז הסיפור השני; באותה טרה סנטה מתרחשות סדרה של רציחות, שעיתונאי מצפון אמריקה מסקר אותם, ועל כך מספרים הסיפורים הרביעי והשלישי, בהתאמה; ולבסוף, הסיפור החמישי מספר על חייל גרמני במלחמת העולם השנייה שמחליט להיהפך לסופר.

השרשור בין חמשת הסיפורים נעשה ברישול: אמנם ארצ'ימבולדי הוא החוט השוזר את כל העלילות, אך הוא לא נוכח בכל הספרים. אין זה גם שסיפור אחד מוביל לסיפור הבא אחריו בקשר סיבתי אלא ב"קשר מיטונומי", כלומר כל סיפור מוביל לסיפור העוקב בקשר של מקום או של אדם, בכל סיפור מופיע אדם או מקום אליו התוודענו באחד הסיפורים הקודמים. גם טוויית או קשירת כל חוטי העלילה ביחד נעשה במין אגביות, כמו אב הקולע צמה לבתו המאחרת לבית הספר – כך נראה הספר.

לאור האמור, 2666 מעלה את שאלת צוואת המחבר. כפי שמסופר בפתיחת הספר, ועוד יותר בפירוט בסופו, בולניו ביקש לפרסם את הספר כחמישה ספרים נפרדים, אך מטעמים שונים החליטו יורשיו לפרסם את כל הסיפורים בכרך אחד. האם זה היה מעשה נבון? האם האינטואיציה של הסופר תמיד נכונה יותר? האם יש להקנות בכורה לרצון המת, לכבוד המת? והיכן היו יצירותיו של פרנץ קפקא, אם מקס ברוד היה נשמע לצוואתו ומחליט לשרוף אותן? כך או כך התוצאה היא מפלצתית, ביטוי שהמתרגם, אדם בלומנטל – שבהחלט עשה עבודה מעולה – מרבה להשתמש בו – ספר שמפרנס שמונה מאות שבעים ושתיים עמודים (ללא עמודי פתיחה ואחרית דבר).

2666 משובץ במשפטים מתפתלים נוסח יעקב שבתאי, אולם בעוד אצל שבתאי התחושה היא של מעט המחזיק את המרובה ("זיכרון דברים" שלו, למשל, הינו פחות משליש באורכו מאשר 2666), הנותן תחושה של עוד, ב-2666 התחושה היא בדיוק להפך, של "מרובה המחזיק מעט", תחושה של סחרור, תחושה שאין אוויר – I can't breathe. אי אפשר לנשום.

אז מה גרם לי לחזור לספר שוב ושוב? בספרים ארוכים יש משהו מנחם, כמו חבר שאתה יודע שלעולם לא יעזוב אותך, ותמיד ניתן יהיה לתנות בפניו את צרותיך. העובדה שהספר הוא לפרקים הזוי, פשוטו כמשמעו, גם היא מהפנטת, ומספר קטעים בספר גרמו לי לצחוק בקול רם. ועדיין, כמו בתסמונת המוזכרת למעלה, נדמה לי שהתשובה המלאה היא בגדר תעלומה.

2666 • רוברטו בולניו • מספרדית: אדם בלומנטל • הוצאת עם עובד • 2015 • 888 עמ'