הפתיחה המצמררת בנגינת התזמורת הלמה את אפלולית הקשתות של מבנה המבצר הקודר של המצודה הסקוטית בה מתקיים הקרב האכזר בין לוצ'יה החפצה להינשא לגיבורה הרומנטי, לבין אחיה, הכופה עליה נישואי תועלת לארתורו.
וכמו כדי להוסיף נופך של דרמה – אדגרדו אהוב לבה הוא בן למשפחה היריבה – גרסה סקוטית ל"רומיאו ויוליה". אלא שאצל סר וולטר סקוט ומעבד הליברית סלוואדורה קמרנו, העלילה לא מתרחשת בארמונות של בני אצולה אלא באחוזות סקוטיות קודרות וטחובות שבין קירותיהן אכן אפשר לאבד את שפיות הדעת.
נגינתה הקצבית של התזמורת תרמה לא מעט חיים לדרמה. אצל דוניצטי חוזרים הכלים הסולניים על האריות. במערכה הראשונה הנבל שהפריטה עליו הייתה קצת נוקשה ומתכתית ובמערכה השנייה החליל שניהל דיאלוג קסום עם הסולו של לוצ'יה.
במערכה השנייה בחר המנצח בקצב איטי במופגן. זאת כדי לפרגן לזמרים – בעיקר ללוצ'יה – לשיר "בנחת". ואכן הרשימה הזמרת הספרדייה מריה חוזה מורנו בזוך שירת הקולורטורה הווירטואוזית שלה – כשהחליל חוזר על סלסולי שירתה ומדגישם.
מדוע בחר וולטר סקוט דווקא בשיגעון כפיתרון "השפוי" למצבה האומלל של לוצ'יה הנרדפת הן על ידי אהוב לבה החש נבגד והן על ידי חתנה הזועם עליה על שהוליכה אותו שולל ונישאה לאהוב לבה.
דומה שאם רוצים להימנע מרצח על רקע "כבוד המשפחה" – הרי שהשיגעון הוא המוצא המכובד ביותר. דוניצטי הלחין את כל האופרה לזמרת אחת בלבד. ואכן עמדה הזמרת הספרדייה בכל משוכות הקולורטורה ובעיקר הצליחה לרגש את הקהל כשירדה לעמקי פיאניסימו חרישי ומצמרר.
עזר כנגדה היו לא רק התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון ומקהלת האופרה הישראלית, אלא גם הסולנים. הטנור אלכסיי דולגוב (אדגרדו) שר בתחילה בקול קטן ולחוץ אך במערכה השנייה השתחרר וניתן היה להתענג על זיו שירתו. את תפקיד אחיה של לוצ'יה, אנריקו, גילם זמר הבס מריו קאסי ששר בקול מתכתי קמעא. עתיר גוונים היה הבס של דריו רוסו, בתפקיד הכומר ריימונדו. פסגת המערכה השנייה הייתה השישייה בה נטלו חלק גם זמר הטנור המרשים גיא מנהיים בתפקיד נורמנו, בן בריתו של אנריקו.
מי שעמד לו כוחו באיטיות המופלגת של הקצב יכול היה להתענג מיפי השירה. הבימוי הסטאטי במסגרתו שר אדגרדו שיר קינה ארוך לאהובתו המתה, עיצוב התלבושות החכם של אימה מולר ובכללן שמלת הכלה הצחורה של לוצ'יה לאורך כל האופרה, ורטייה שחורה על העין שהבליטה את אכזריותו של נורמנו, ובעיקר – עיצוב התאורה של אדוארדו בראוו שהבליט את אפלולית האחוזה ובמערכה השנייה את נהרות הדם כאשר כל קשתות המבנה מוארות באדום – כל אלו תרמו להעצמת הדרמה. אם כי די היה בתאורה האדומה ולא היה צורך גם בסמרטוט אדום על ה"רצפה" כדי להבליט את אכזריות מר גורלה של לוצ'יה. הקהל חכם דיו ויכול להשלים את החסר מדמיונו.
מה שהפך את ההפקה לחד פעמית ביופייה הייתה שירתה הכובשת של לוצ'יה. לעתים די בזמרת אחת כדי לשכנע. מה גם שבביצוע זה בלטו ביפי שירתם שורת סולנים מרשימים ומקהלה משובחת. כך שלא היה צורך בגלישה לפרפראות נוסח רטיה שחורה או סמרטוטים אדומים.
וכך יכול הצורך שלנו להזדעזע לבוא על סיפוקו גם ללא קולות אופראיים "גדולים". ניתן היה ליהנות הפעם מזמרת מופלאה, מקהלה משובחת וסולנים מהשורה הראשונה.
★★★★